עצמאית בשטח

אני עייפה.

בזמן האחרון אני כל הזמן עייפה. כל דקה פנויה מנוצלת לשינה קצרה (הלהיט: בזמן נסיעה באוטובוס), ובחצות הליל בערך מגיעה השינה הכבדה, טרופת חלומות, משובצת התעוררויות, ממנה אני קמה ליום חדש של עייפות. הסחרחורת והאדישות נהפכו לחלק ממני, ואפילו בעבודה שלי אני לא מוצאת עניין מזו תקופה. 

וזה הכל בגללו, בגלל הגוש שתקוע לי בגרון, חוסם כל כניסת נוזלים לגוף ומאלץ אותי להסתפק בשלוש כוסות מים ליום. ט' הודיע לי כבר לפני שבוע שהוא יתקע לי אינפוזיה בכוח, ומאז אני עושה את עצמי שותה ושומרת על הבעת פנים חתומה - יש חברים שחושדים וזה מתחיל להיות מסוכן. אני לא יכולה להרשות זאת לעצמי, הרי אני שולה-ראש-בקיר, עטויה שריון ועשויה-ללא-חת, מתעלמת מסימנים מקדימים, מחפשת נחמה במקומות הכי לא נכונים. אני נופלת וקמה לעיתים תכופות, ומסביב לי אין יודע ואין חש. "שולה?" הם אומרים "יש לה עור של פיל וקיבת ברזל. היא תעשה "וי" ליד השם שלך עוד לפני שתספיק למצמץ. היא קרה, מחושבת וקנאית לפרטיותה, ואתה אף פעם לא ממש יודע מה בדיוק עובר בראש שלה".

יום ג' השבוע, 8:00 בבוקר ואני על כביש החוף בדרכי צפונה. השמים צבועים באפור-של-בוקר ושדה הראיה שלי מתפצל לשני מסכים: האחד מזגזג בין המסלול שלי לבין המכוניות שמלפני, מאחורי ומצדדי, והשני – קבוע, ממוקד בפס הלבן שמשמאלי ובמרחק שבין מעקה הביטחון וביני. נהג משאית ממשיך לאותת בפנסים שלו דקות ארוכות עד שנעלם משדה הראיה האחורי שלי, מבלי שהבנתי מה רצה להגיד מלכתחילה. אני מתעלמת גם מניידות המשטרה שאורבות בשולי הדרך ומתרכזת במטרה הכפולה שהצבתי לעצמי: להגיע כמה שיותר מהר ו - בחתיכה אחת. ולכן אני לא יורדת מ 120 קמ"ש ולא עוברת את הפס הלבן שמשמאלי.

 ואני עייפה.

מאוד עייפה. הראש שלי כבד, ואני רק רוצה להניח אותו ולעצום עיניים, מה שאני באמת עושה לשניה או שתיים ומיד פוקחת חזרה (פחדנית). ומתרכזת שוב בפס הלבן. לא לעבור את הפס הלבן.

קשה לי לא לעבור את הפס הלבן. מעקה הבטחון מלווה אותי לאורך כל הנסיעה וקורץ לי לבוא אליו, להסיט רק לרגע קטן את ההגה ולמצוא שלווה בין עמודיו. מה מרגישים? – עוברת בי המחשבה - ברגע הראשון בטח יש רעש חזק באוזניים ואדום בעיניים, אחר כך ישתלט לו לחן רגוע וגלים בכחול-ירוק שיערסלו אותי בזרועותיהם, ואז – המסך השחור אליו כולם מגיעים בסוף אבל אף אחד לא חוזר בחזרה.

אני מייחלת לשקט, אבל בזמן האחרון יש לי זמזום קבוע באוזניים (בנוסף על הגוש בגרון. ככה מרגיש העצב?). "אתה תיתן לי שקט?" אני שואלת את מעקה הביטחון והוא משיב לי במבט קר ומתכתי "דממת מוות. איך זה נשמע לך?" "נשמע לי מצוין" "אז בואי. בואי אלי"

אני מאיצה קצת ומחשבת בראש את הזוית הנכונה, כשהמכונית שנוסעת לפני נראת לי פתאום קרובה מידי ואינסטקטיבית אני לוחצת על הברקס, מה שמביא אלי בטיסה את הכלב ששכב עד עכשיו במושב האחורי. הוא נוחת על בלם היד ומרים אלי עיניים עגולות ושואלות, מנסה לחלץ עצמו עם הרגליים האחוריות. "אפרוח שלי, שכחתי ממך לגמרי" אני מורידה את יד ימין מההגה, בשביל ללטף אותו ולעזור לו לחזור אחורה. "שב, שב יפה. עוד מעט אנחנו מגיעים. ובחתיכה אחת כנראה"

אני מפשפשת בתיק שזרוק לידי, מוציאה את הדיסק שלקחתי ברגע האחרון ושמה בווליום חזק. השמים מתבהרים קצת, אני מבטלת את הדמעות שבדרך (יש לי 4 סוגי קרם על הפנים + שכבת פודרה וזה לא הרגע המתאים לחורבן) וחוזרת למקד ראיה בדרך.

בנסיעה הזו המעקה שמר עלי, אבל גם לו ימאס מתישהו. 

1.       ומה בכלל עשיתי על כביש החוף בבוקר של יום עבודה רגיל באמצע השבוע? נסעתי לבקר חברה שלי - את ימית. אני אכתוב על זה - כשיהיה לי זמן או כשיפסיק לי הצפצוף הקבוע באוזניים (מה שיבוא קודם).

2.       אתם לא חייבים לקרוא או להגיב. אני, לעומת זאת, חייבת לכתוב. אין לי דרך אחרת.