"תבחרי" אומרת לי ימית "להחזיק את הילדה בזמן שאני מכינה לעצמי קפה קר עם גלידה או להכין לי".

"אני בוחרת לנקות את כל הבית, כולל חלונות ופנלים, ולרחוץ כלים ולהכין לך קפה קר עם גלידה – רק לא להחזיק את הילדה".

"הרבה מוקה וקצת וניל. תודה" והיא ממשיכה לשבת על הספה, עם התינוקת שהתנתקה מהציצי שלה ועסוקה עכשיו בלפלוט החוצה את כל מה שאכלה. "מהר, תסתכלי מהחלון" אני אומרת והיא מסתובבת קצת בבהלה על מנת לראות את הכלב שלי, ששרוע לו על הדשא בפוזה של דוגמנית צמרת עם פרצוף של מלאך "איזה נסיך, נכון?" "מהבוקר שולה מתזזת אותי לחלון כדי להסתכל על הכלב האינטליגנט שלה" מתלוננת ימית בפני אמא שלה שמגיעה עם ארוחת צהרים חמה (קציצות ופירה בטעם של אמא! לא ידעתי שעוד מייצרים את האוכל הזה) "אבל על הילדה היא בקושי העיפה מבט, וגם לא אמרה עליה מילה".

"סליחה?! בטח שהסתכלתי וגם הערתי שאת חייבת לעשות משהו בקשר לפזילה שלה". 

"היא לא פוזלת, ככה זה בגיל הזה. אמרתי לך".

ימית היא חברה שלי מהבית ספר ואת ימי התיכון העברנו ביחד במשק החקלאי של אבא שלה במושב. בחופשים היינו קמות מוקדם ויוצאות עם כובע וביקיני לעֳשב עגבניות ואח"כ לוקחות את הטרקטור דרך השדות לערוך קניות במכולת של הישוב הסמוך. ימית הייתה נותנת לי לנהוג למרות שלא היה לי רישיון (לה, כמושבניקית מבטן ולידה, כמובן שהיה) ואחרי ארוחת צהרים היינו הולכות לרבוץ על הדשא שבבריכה (עם ביקיני ובשמש). שתינו התגייסנו באותו זמן ולאותו חַיל וכל השנים שמרנו על קשר עקבי, ובכל זאת אני נהפכתי למה שאני, והיא? ההיפך הגמור ממני - חתונה עם החבר מצבא, 3 ילדים, בית קטן עם גג אדום ודשא ירוק, ושלווה. הרבה שקט ושלווה. היתה תקופה שגרנו בסמיכות והתראינו המון, אבל מאז שאני חזרתי לת"א והם למושב אנחנו נפגשות רק לעיתים רחוקות. את הבת הגדולה אני מכירה מגיל 0, את הבינונית ראיתי לראשונה רק כשמלאו לה 3 והנה נולדה הקטנה ואני הופעתי לביקור נדיר. בדרך לכאן עוד שקלתי להתמזג עם מעקה הבטיחות, אבל בסופו של דבר אני פה. יש לי אבטיח וקפה-קר-עם-גלידה ואת ימית. הרבה-הרבה ימית. וההרכב הזה מקל קצת על הגוש שבגרון.    

ימית מבקשת ממני לשמור על התינוקת ששוכבת עירומה על השידה בחדר ילדים בזמן שהיא מכינה לה אמבטיה ושואלת אם אני נשארת לעזור.

נראה לך?

במקום זה אני מגלה משקל בחדר השינה וישר עולה עליו.

מה זה?? לא יכול להיות! אני צועקת לימית שתבוא מהר, אבל היא עונה שהיא רוחצת את הילדה ו- "מה קרה?" "המשקל שלכם בסדר?" "נראה לי שכן. מה, לא?" אז איך זה יכול להיות? המחוג מורה על הרבה פחות ממה שחשבתי שאני. אז נכון שהדיכאון סתם לי את הפה ושכולם באמת העירו שנורא רזיתי, אבל בכל זאת... נראה לי משונה.

אחר הצהרים מגיע ים, בעלה, ואני מעלה את סוגיית המשקל.

"אל תשאל. שולה בטראומה, גילתה שהיא שוקלת כמו ששקלה בצבא" ימית מעדכנת.

"מקולקל, בטח שמקולקל" הוא עונה.

"באמת?" (זו אני).

"כן, אבל זה תלוי – עד 60 קילו הוא מזייף במינוס 10 קילו, מעל 60 קילו – הוא מוסיף 5".

"די. באמת?" (שוב אני).

"בשיא הרצינות. מה, אני צוחק איתך?".

"אתה לא יכול לעשות לי את זה. אתה יודע כמה גלידה אכלתי היום על-החשבון? ומה פתאום אתה מחזיק בבית משקל מקולקל?".

"עשרים פעם אמרתי לך לזרוק את המשקל" הוא פונה לימית "תראי מה קרה עכשיו בגללך".

כשאני יוצאת משם כבר מתחיל להחשיך והכלב נרדם על המושב האחורי, תשוש מיום שלם של חוויות על הדשא (ועד ת"א הוא ינחר ויפליץ לסירוגין).

"תעזבי את המשקל, שולה. את נראת מצוין" אומר לי ים "מתי את באה שוב?".

"כשתהיה ברית".

"קבענו. עֲלַי" אומר ים.

"שמענו עליך" ואני נוסעת משם.

בצהרים, עוד בטרם משבר המשקל, ימית מביאה תמונות שלנו מלפני 20 שנה. בערב הגיוס (אוגוסט 1985) הצטרפנו להורים שלי לבילוי המסורתי על חוף הים בצהרי יום שישי ואבא שלי צילם אותנו למזכרת. 2 ילדות על צומת דרכים בחיים, שיער רטוב, שרשרת דקה על הקרסול ועור שזוף. "לא השתנת בכלל" ימית תוקעת לי את עצמי מלפני 20 שנה בפרצוף "עכשיו, כשאת מגדלת שיער, את נראת ממש אותו הדבר".

לקחתי את התמונות כדי להראות לחברים שמכירים אותי רק מהשנים האחרונות, וכולם אמרו אותו הדבר: "בחיי, לא להאמין. כאילו לא עברו 20 שנה".

האמנם?

מה עבר עלי ב 19 השנים האחרונות? מה הקשר ביני לבין אותה ילדה שעמדה על שפת הים בבגד ים אדום (אדום? אדום?!?) עם מבט תמים ופנים חלקות. האם כבר אז ידעה שתוך כמה ימים תעזוב את הבית ולעולם לא תחזור, ושמעכשיו היא ברשות עצמה, הכי לבד בעולם? 

אני זוכרת היטב מה חשבתי אז, מה רציתי, לְמה קיוויתי. הייתי עסוקה בטווח הקצר בלבד, לא יכלתי לראות מעבר לשבוע או מקסימום החודש הקרוב. להתגייס, לקמבן שירות רחוק מהבית, לא לגלות חולשה, לזכור שיכול להיות רק יותר טוב. להיות חזקה – שאף אחד לא ירגיש כמה אני פגיעה, איך כל מילה קטנה היא כמו אגרוף בבטן הרכה וכמה פחד יש בי מהלא-ידוע והלא-מוכר. הייתי נחושה בדעתי לשדר חוסן, קשיחות, עמידות. הבטחתי לעצמי להאמין ביכולות שלי לחיות חיים מלאים ומאושרים, להיות תמיד איפה שהדברים קורים.

והיום? אותו הדבר.

הפחדים קצת אחרים, הנסיבות שונות, אבל בגדול – שום דבר לא השתנה.

בתוכי נשארתי אותה ילדה.

1. שירתתי כחלק מקבוצה של חיילות שתמכו אחת בשנייה והפגינו אחדות וחברות אמיצה, בבסיס קטן ומבודד שנשא על כתפיו (הנשיות) אחריות מבצעית כבדה. הייתי סמלת קשוחה שהטילה מורא על הפיקודים שלה וניהלה את הזירה ביד רמה, אבל זה לא היה סוד, כל הבסיס ידע – כששולה לא בתפקיד היא בוכה שעות לתוך השמיכה שלה.

2.  אז הייתי ילדה קטנה ומפוחדת ששמה לה למטרה להיות חזקה ואמיצה ולדאוג בעצמה לעצמה. היום אני עדיין קטנה ויש בי הרבה פחד, אבל כולם מכירים אותי בתור בחורה חזקה ואמיצה שדואגת בעצמה לעצמה. שיווק מוצלח (?) של מוצר שלמעשה אינו קיים.

3. היום? אין סיכוי שיתפסו אותי בבגד ים אדום. אז בכל זאת יש שינוי, ואפילו לטובה.