עצמאית בשטח

"כשאני מגיע למישהו הביתה לראשונה...אני מיד מחטט לו בספריה. (במוזיקה הפסקתי. אני כמעט תמיד מתאכזב)" טרף קל בתגובות

מה לומד עלי מי שמגיע אלי לראשונה?

"תתלי קצת תמונות. לא מפריע לך כל הלבן הזה מסביב?" להיפך. אני אוהבת קירות עירומים, שקט בעיניים. אחר כך מתייחסים לרהיטים "איזה יופי. מאיפה?", אנשים לא רגילים לראות מקבץ אקלקטי שלא יצא מקו היצור המוצג לראווה בחנויות העיר. חפצי הבית נאספו לאורך השנים ואין בניהם שניים זהים (נרתעת מסטים). מה שסר חינו בעיני אני זורקת או מוסרת, והמחשבה שפריט אהוב ישבר או ייעלם מערערת אותי לחלוטין. אנשים נכנסים ויוצאים מחיי בקלות יתרה מבלי להשאיר חותם לאורך זמן, אבל חפץ שאבד או התבלה נשאר בליבי שנים ארוכות. חברים מתפלאים לגלות שחפץ זה או אחר נמצא ברשותי מעל 20 שנה ומפטירים את הביטוי האהוב עליהם: "איזה פולניה". (החפץ הותיק ביותר שלי הוא ספל קפה מקרמיקה שקיבלתי בגיל 3. אני זוכרת בבירור את מעמד קבלתו כמתנה מהדודה - צלחת וספל מעוטרים בהדפס צבעוני לאחותי ולי (לה דיוקן כלב ולי חתול). הכלב נשבר לאחר זמן קצר ואילו החתול שרד לאורך שנים כחלק מארסנל המטבח המשפחתי. את הספל לקחתי כשעזבתי את הבית לאחר השחרור מהצבא (הצלחת נשברה קודם לכן), ולמרות קצב מעבר הדירות ההיסטרי שלי לאורך שנים הוא עדיין מחזיק מעמד). חדר האמבטיה זרוע בנגיעות-צבע מקוריות וטרם קרה שמישהו לא הגיב בחיוך של הפתעה למראהו. אפילו הנשוי, שמרגע כניסתו לדירה ועד יציאתו לא התנתק לשנייה מגופי ("חבל שלא לנצל כל רגע") הקדיש לו מבט בוחן והעיר כי החדר חביב עליו במיוחד. 

בגדים.

מי שיפתח את הדלתות יגלה שורה של פרטי לבוש שחורים. מזכיר לי סרטון ישן של פופאי, בו אוליב פותחת את הארון שלה וחושפת שורה של שמלות זהות. גם סיינפלד גדל כנראה על פופאי, ובאחד מפרקי הסדרה הוא נדהם לגלות כי בחורה שהכיר מופיעה יום אחר יום באותה שמלה שחורה עם צווארון קטן לבן בדמות השמלה של אוליב. הפלצות אוחזת בו, בעקבות הזמנה מתוחמנת-היטב לדירתה, שם הוא מבחין בתמונה ממוסגרת שלה על השידה, לובשת בדיוק את אותה שמלה.

גם לי יש שמלה כזאת.

יש לי חולשה לשמלות שחורות, ואפילו ט' שאין כמוהו בחוש אופנתי ועין חדה מתבלבל לפעמים. "אין לך כבר אחת כזו?" הוא שואל למראה הרכישה החדשה. "מה פתאום" אני מזדרזת לשלוף את הראיה "ההיא עם פס על שולי החצאית וזו בלי" "אה" הוא עונה ומתיישב נבוך על המיטה "מה זה הנעליים האלו? חדשות? לא ראיתי אותן" "מה פתאום, מלפני שנתיים. נעלתי אותן השבוע לסנוקר" ואני מכניסה את כפכפי הפלטפורמה האדומים חזרה לקופסה שלהן ופותחת את הארון. "מה-זה?!?!" הוא נחנק "מה זה כל הקופסאות נעליים האלו?" "זה קופסאות עם נעליים" "שתהיי בריאה, אימלדה. עד 120" "אמן" אני עונה. (מזכיר לי, אגב, שעדכנתי. למי שמתעניין). 

ובכל זאת, מה יראה מי שיחטט לי בספריה?

אומנות ואדריכלות (הופ. כמעט חשפתי את תחום העיסוק שלי, אבל לא. זה היה היעד המקורי אך מסדרונות האקדמיה העקלקלים סחפו אותי למחוזות אחרים), ספרי בישול שהתקבלו כמתנה (זה רמז עבה או דק?), ספרות ישראלית ומקבץ חוברות עיצוב וקטלוגים-של-תערוכות. את התקליטים השארתי בבית הורי כשעזבתי (ממילא לא היתה לי מערכת משלי) והקלטות (אריק/שלום/מתי/יודית/ יהודה/ברוס/פינקפלויד/פרינס ועוד) התבלו עם השנים ונזרקו. אני לא פריקית של מוזיקה, והדיסקים הספורים מתחבאים במגירה מכיוון שלרוב אני מעדיפה שקט או רדיו חרישי. ניקיונות אני עושה לצלילי "גריז" (או המוזיקה-של-הדרקון), בעצבות אני שוקעת עם ג'ניס (ג'ופלין), ערן (צור) והחברים-של (נטשה), ואם בא לי פתאום על משהו אני מורידה אותו בקאזה (פתרון מעולה לטיפוס לא-מחובר-מוזיקלית כמוני).

ואיך אני מצטיירת בעיני הקורא שנחשף לנבכי כתיבתי?

כשקרה ונפגשתי פנים-אל-פנים כתוצאה מהבלוג, עניין אותי לדעת אם נימת קולי וחזותי תואמים את כתיבתי. הטרידה אותי האפשרות ליצירת הטעיה בחסות האנונימיות, שהינה בין היתר תולדה של כתיבה משויפת ותיאור הקשיים והלבטים תוך התעלמות מקיומם (פה ושם) של רגעים יפים. אבל היום כבר לא אכפת לי, עברתי פאזה, שילמתי מחיר מיותר על סדיקת קליפתי.

היום איני מעוניינת להפר את בדידותי, למחות את קורי התנזרותי.

1. אחד הקוראים שלח לי לקריאה שירים פרי עטו וביקש שאתקשר. הוא נשמע איש נחמד ומעניין והצטערתי בשבילו על החשש אותו מצא לנכון להביע, פן דבר שיחתנו יתגלה לאשתו (בסה"כ דיברנו על התבטאות בכתיבה, לא?). אחד השירים מצא חן בעיני במיוחד וחשבתי להדפיס אותו ולתלות על המקרר, כפי שאני עושה לעיתים. אבל השיר רצוף בפיסוק שגוי ונראה לי לא לעניין לתקן בעצמי, מה-גם שאין לי ידע מקצועי בנושא. נתקלתי פעם בלינק להסבר לגבי חוקי הפיסוק אבל לא שמרתי אותו, מישהו יכול לעזור?

2. אנשים נכנסים ויוצאים מחיי בקלות, רובם מבלי להשאיר חותם לאורך זמן, אבל חפץ שאבד או התבלה ונזרק - נצרב בליבי ויכול לגרום לי להרהר בו לאורך שנים. זו בעיה סוציולוגית אקוטית או פשוט גֵנִים פולניים בריאים?