עצמאית בשטח

"אני מדברת ומדברת ואת יושבת לך עם הפרצוף ספינקס הזה, ואי אפשר לדעת מה את חושבת ומה דעתך" היא עוצרת לרגע כדי לקחת שאיפה מהסיגריה וממשיכה "ספרי לי על משהו טוב שקרה לך השבוע".

"לא קרה לי שום דבר טוב השבוע. כלומר, חוץ מבמסגרת העבודה", ולבקשתי היא עולה אלי לכמה דקות כדי לעזור לי עם 2 תמונות חדשות שאני לא מוצאת להן מקום ראוי על קירות הדירה. כשאנחנו נכנסות היא פוקחת שתי עיניים גדולות נוכח החלל החדש שנוצר - "אני אוהבת את השיפוץ הזה, אני אוהבת!" היא אומרת בהתלהבות וניגשת לשולחן הכתיבה החדש ששבה את ליבה, תוך מבט מהיר וחורץ גורלות: "המרצפות הקודמות היו יותר יפות" (אהה?), "למנורה עדיף שלא אתייחס" (לא יודעת להעריך ווינטאג' אמיתי גם אם יידלק לה בפרצוף), "איזה כיעור. רק ארכיטקטים מסוגלים להתלהב מתמונות כאלה" (שנדבר על תערוכת הציורים שלקחת אותי לראות לפני כמה שבועות..?), "למה המיטה של מיצי זרוקה באמצע הבית?" (כי הייתה שם שמש בבוקר, כאילו דהה?), "מה פתאום הכורסא עומדת פה? היא חוסמת את כל החדר" (היא תקועה שם עוד מהניקיון האחרון). לתפיסתה, יש שפע של מקום לתליית תמונות אבל אני מתקשה לוותר ולו על סנטימטר לבן אחד בקירות החשופים שלי, שעושים לי שֲקֶט על הנשמה, והסוף הוא שהתמונות נשארות שעונות על השידה, לפחות עד לשטיפה הקרובה. מה שכן, היא העירה את תשומת לבי לתמונה קטנה שתלויה בחדר השינה. ציור שמן צבעוני בסגנון ילדותי שקיבלתי במתנה מחברה טובה לפני יותר מ- 10 שנים, והאמת שאין לי מושג איך היא שרדה עד עכשיו על הקיר. לדעתי רק בגלל שכבר כמה שנים שלא שמתי לב לנוכחותה.

ואולי אני פשוט צריכה לחזור ולשמוע מוזיקה. כי מוזיקה היא  סם החיים והשקט הזה שהתמכרתי אליו ואני משתדלת שיקיף אותי כמה שיותר שעות ביממה, השקט הזה הוא סתם רמאות. הוא עושה לי טוב באותו רגע אבל מושך אותי למטה סנטימטר אחרי סנטימטר. וזה לא שאני רוצה להיות פה, כי אני לא, אלא שלפי שעה זה מה שנגזר עלי. לחיות.