עצמאית בשטח

אז בעיה אחת נפתרה (=המחשב) אבל יש עוד כמה שעדיין מחכות לתורן. כמו למשל ספיחים של השיפוץ, מהם אני משתדלת להתעלם בכל כוחי, או ספיחי שומן בהם אני דווקא מרבה להרהר, במיוחד בעת חיסול חפיסות שוקולד. כבר 4 חודשים או קצת יותר שאני מזייפת חופשי בכל הקשור לחדר כושר ובמקביל טוחנת שוקולדים ללא הכרה. היום דווקא נורא השתדלתי לדבוק בתכנית העבודה, אפילו כיוונתי את מועד הגעתי לאימון הבטן הקבוצתי. מעבר לכך בדקתי ומצאתי שלוקח לי 10 דק' לשרוף 100 קלוריות על הסטפר לעומת 15 דק' על ההליכון, מה שאומר שבעיקרון אני יכולה להמיר 45 ד' בהליכון (שזה האימון שלי) ב 30 על הסטפר, רק הבעיה שאין מצב שאני שורדת 30 דק' על הסטפר. ככה זה אצל בטטות חסרות מוטיבציה. אומרים שהסטפר (למעשה זה לא סטפר אלא אליפסה, שזו מוטציה מתקדמת יותר, אבל יותר קל להגיד סטפר) יותר שווה מההליכון (יותר מחטב) אבל אני שונאת את הסטפר, שונאת-שונאת-שונאת, בעוד שאת ההליכון אני דווקא די מחבבת. מה עוד אני מחבבת בחדר כושר? את המכשיר שהודפים משקולות עם הרגליים, את המחטב-תחת (גם הדיפת משקולות עם הרגליים רק לאחור) ואת המשיכת-פולי-עליון-בישיבה. וגם את הפרפר-משקולות בשכיבה על ספסל. את כל השאר אני לא סובלת, במיוחד את המכשיר החדש שנגזר עלי להתמודד איתו שקוראים לו פריצ'ר (אם אני מבטאת נכון) וכל פעם שאני עליו אני בטוחה שאני עוד רגע מתפגרת וגופתי תתגלה רק אחרי כמה שעות טובות (כי המכשיר עומד בפינה). חוץ מזה היום כשהזעתי כמו סוס על הפולי-העליון-בעמידה (3 X 15 במשקל 10 קילו) נעמד לידי בחור חמד בעל תלתלי פחם ועיניים ירוקות ושאל כמה עוד נשאר לי. יש לו מזל שבתרגיל הזה אני ממש טובה ואין לי בעיה לדבר תוך כדי (אם הוא היה תופס אותי על הפריצ'ר, למשל, רוב הסיכויים שלא הייתי מצליחה להפיק יותר מחירחור אקראי) אבל בלי קשר זה ממש מעצבן. לא סובלת שמישהו עומד לי על הראש כדי שאפנה את המכשיר ואני אף פעם לא עושה את זה לאחרים. בכולופן, הייתי ממש בסוף הסט האחרון ואז הוא תפס אותי והתחיל להגיד לי שאני צריכה להקפיד לכופף את הברכיים (אחרת זה דופק את הגב) ולהדגים לי כל מיני הדגמות ולא הייתה לי ברירה אלא להקשיב ולהודות לו בנימוס למרות שזה היה הדבר האחרון שהתחשק לי לעשות כי היה לי ברור שתוך כדי הוא בוחן את הסנטר הכפול שלי.

חוץ מזה השבוע הכנתי מרק כתום (בטטה, תפוח אדמה וגזר) שיצא עם מרקם קרמי מעולה, רק הבעיה שהגזמתי קצת עם הפלפל השחור ועכשיו אני אוכלת אותו מאוד בזהירות. משהו נוסף שלא כ"כ הולך לי איתו בזמן האחרון זה מאגר ספרי הקריאה שלי. נראה לי שצריך לזמן בדחיפות פורום החלפת ספרים (=אכילס, החתולה ואני) רק הבעיה שאין לי כ"כ מתי, אולי ביום חמישי (מתאים לכם?). בפעם האחרונה שנפגשנו קיבלתי מאכילס את "לקראת קץ הזמן" של ג'ון אפדייק (אהבתי את הרעיון, פחות את הביצוע) ואת "פסטורלה אמריקנית" מאת פיליפ רות (שאני ממש, אבל ממש, לא מצליחה למצוא בו עניין), והפעם אני מצפה שגם החתולה תביא משהו. מעבר לכך אין לי מה ללבוש ואני כל הזמן הולכת עם הג'ינס השחור מזארה, כי בקור הזה אני לא מסוגלת ללבוש חצאיות. מה שמוזר זה שבשנה שעברה הלכתי כל החורף בלי בעיה עם חצאיות לירושלים, אז או שנהיה יותר קר או שהזדקנתי. או שניהם. ובאותו עניין - אני במצוקת מגפיים נוראית. המגפיים השחורות עם העקב הורוד הלכו פארש (כל הציפוי הורוד התקלף וזה נראה זוועה) מה שאומר שאין לי מגפיים מתאימות לחצאיות (רק הסגולות, אלא שאותן אני לא יכולה לנעול עם גרביים כפולות ואין מצב שבימים אלו אני יוצאת מהבית בלי גרביים כפולות. בעצם יש גם את מגפי הבד מקליגולה אבל הן לא מתאימות לימים גשומים וגם קצת נמאס לי מהן כי אני חורשת עליהן כבר שנים). מצד שני, ממילא קר מדי בשביל חצאית. מצד שלישי, מאז שנכנסתי חזק לקטע של חצאיות אין לי כמעט בכלל מכנסיים. עוד לא החלטתי באיזה צעדים לנקוט בעניין, כשיהיה לי קצת זמן אני אחשוב על זה.  

הלילה חלמתי שאני בחיפה אצל סבא וסבתא שלי, והלכתי לראות איזה שחזור של מבנים מתחילת המאה לא רחוק מהבית שלהם. השחזור היה מקסים ונהניתי נורא וכשחזרתי לבית שלהם סבתא שלי הסבירה לי איך להכין את עוגת התפוחים המפורסמת שלה. כשהתעוררתי בבוקר שיננתי לעצמי שוב ושוב את ההוראות שלה בקשר לעוגה, אבל כשחשבתי על זה במשך היום הבנתי שאין שום קשר בין מה שהיא הסבירה לי בחלום לבין לעוגה הזו, שרק היא ידעה לעשות. איזה בעסה.