עצמאית בשטח

קופסת פח עגולה בצבעי שחור-כתום עם סגירה הרמטית.

זה בעיקר מה שאני זוכרת מאוקטובר 1973. 

וגם ירידה מהירה במדרגות עטופה בשמיכת פיקה צבעונית וחבוקה בזרועותיו של סבא. אבא איננו (מגויס) ואמא עלתה מהמקלט למעלה, מנצלת הזדמנות לעריכת ניקיון יסודי בבית הריק. לפני זה היא הורידה לנו תרמוס עם תה, את קופסת הביסקוויטים השחורה-עם-הפרחים-הכתומים וערימה של משחקי-קופסא. אחי התינוק ישן בעגלה ואנחנו, הגדולים, יושבים על כסאות הנוח שהוכנסו מהגינה, שותים תה עם ביסקוויטים ומשחקים במונופול וקלפים עם סבא וסבתא. לא חושבת שממש הבנו מה בדיוק קורה ולמה.

והתמונה הזו, של מגש כוסות התה עם קופסת הביסקוויטים השחורה - זה הזיכרון הכי חזק שלי ממלחמת יום כיפור.

והיו גם תרגולי הירידה למקלט בבית הספר. היינו יוצאים מהכיתה בטור מסודר ומתיישבים במקלט בסדר מופתי, כל כיתה ב"ריבוע" שהוקצה לה. המורות היו עוברות בתווך ומדברות לתוך מגפון גדול ואח"כ היינו עולים, באותו סדר ודממה, בחזרה לכיתה. על החלונות הודבקו סרטים דביקים שלא ירדו מהם חודשים ארוכים, ואנו, ילדי כיתה א', לא ממש הבנו מה זה אומר. הכל היה חדש עבורנו, ואולי חשבנו שככה זה בבית ספר? לא יכולה להגיד, לא ממש זוכרת.

את המלחמה הבאה אני דווקא זוכרת. היא פרצה במוצאי שבת, ובבוקר הייתה הצומת הראשית של הישוב עמוסה בחיילים בדרכם צפונה. גם היום אני יכולה לעצום עיניים ולראות בבירור את אותם טורים ארוכים של כלי רכב צבאיים כבדים ועליהם עשרות חיילים בירוק – תמונה שנגלתה לעיני באותו בוקר בדרכי לבית הספר והקפיאה אותי מפחד. כבר באותו שבוע התבשרנו על החללים הראשונים - שלושה בחורים שהאחים שלהם למדו איתי בכיתה, ובבת אחת ירד עלינו אבל כבד. היו אלו הימים האחרונים של שנת הלימודים ואנחנו כבר הפסקנו ללמוד ממילא, מסיבות הסיום בוטלו וכולם התפזרו לחופש ארוך, עצוב וחם. והמלחמה? תוך זמן לא רב הפכה מ"של"ג" ל"מלחמת לבנון" והתקבעה בתודעתנו כמין סוג של שיגרה.

המלחמה של הטרנינג והניילונים עברה עלי בעיקר בבילויים ליליים. בדיוק עזבתי את ת"א לטובת הצפון (אזור ה' הרגוע), וכסטודנטים היינו יושבים בפאבים של קיבוצי הסביבה. כשהחלו איומי הטילים ומקומות הבילוי הפסיקו כל פעילות לילית, עברנו ל"מעונות" והעברנו לילות במרתונים של וויסט ושש-בש, סטריפ-פוקר ומשחקי זיכרון, שירים-עם-גיטרה והרבה וודקה. הלילה הראשון של הטילים היה הזוי במיוחד, עת מצאתי עצמי ב 1:00 אחר חצות באותו חדר אטום (ובאותה מיטה, אבל מסיבות טכניות גרידא) עם א', שהיה סטודנט שהתגורר בשכנות לי במעונות. כמה שבועות קודם לכן היה בנינו משהו מעורפל וקצר, ולאחר אותו לילה בחדר האטום התעלמנו האחד מהשניה (ולהיפך) עד סוף השנה. א' הוא נושא לסיפור נפרד, שאולי עוד יסופר, ובקצרה אומר שהוא בחור טוב-מראה, חריף-מחשבה ושרוט-ללא-תקנה. הוא אומר שזה הצבא עשה אותו כזה אחרי שחברים שלו נהרגו לידו, ובכל מקרה מאז קיץ 1991 לא שמעתי אודותיו ונוח לי להאמין שמצא מרגוע לנפשו.  

בקיץ 1985 התגייסתי לשנתיים רצופות של בט"ש על גבול הצפון. הבסיס עסק 24 שעות במשחקי מלחמה, וכל תרגילי הקרב וביקורי הגנרלים נפלו משום מה תמיד על המשמרות שלי ("תשבצו את שולה, היא מחזיקה את כולם קצר"). שנתיים רצופות של חיים במשמרות, תחת משטר קפדני ובכוננות מתמדת. הבסיס הוא כזה ממנו משתחררים רק על אלונקה (או תחת החופה), ועם הזמן התבצעה איזו חלוקה טבעית לחיילות "ממושמעות" ו"בלגניסטיות" (=חיות על כדורים ו/או ג'וינטים). לאחר שבועות ארוכים של דיכאונות ולמרות שאני כבר בעמדת הפיקוד הנכספת, אני מבקשת העברה לבסיס אחר. "חתיכת פצצה אֲת מפילה עלי, שולה" אומר המפקד ומסרב. לדעתו אני מתפקדת ללא דופי (תמיד הייתי טובה בלארגן לעצמי את הכדורים הנכונים) ואין לו שום כוונה לוותר עלי. "תראי, מבחינת הצבא אֲת מאיישת תפקיד פיקוד קרבי, אז את בדיכאון? ביג דיל. אֲת עושה עבודה טובה, לא נשברת תחת לחץ, אני צריך אותך בחמ"ל ומילה שלי – לא תצאי מפה אלא בתום השירות, וכדאי שתתרגלי לזה". במיוחד שנאתי את המטווחים והייתי יורה לחולות, מתעלמת מהמטרה. למה שארצה לפגוע בדמות אדם מקרטון? (הוא עשה לי משהו?) ואיזה צורך זה משרת? (ממילא לא היה לי נשק צמוד, וגם אם כן – לעולם לא הייתי מכוונת אותו ליצור חי). למילואים דווקא התייצבתי, ולא בגלל שרציתי אלא משום שמקובל עלי שזו מן חובה כזו שראוי למלא. טוב, וגם כי קצין המילואים איים עלי בטלפון, ואחרי שבוע של שיחות בטונים גבוהים הבנתי שכבר יותר פשוט לוותר.

עד היום קשה לי להשלים עם העובדה ששירתתי בצבא מתוך תבוסתנות כזו, בהשלמה.

מצד אחד, מקובל עלי שזו חובה שיש למלא (לא מצדדת בסרבנות). מצד שני, בכל זאת – צבא, שכבר מזמן אינו רק "להגנה". מכונת הרג משומנת שקודקודה ראש-עץ, כור היתוך מפואר לביטול ה"אני", מערכת מסואבת, יהירה, בזבזנית. מפגן ראווה של דלות מחשבה הנעדרת כל שיקול דעת, איפוק והומאניות. מפלצת המייצרת בשר-תותחים-בני-18 הנתונים תחת מכבש לחצים במסווה אידיאולוגי ("כל העולם עומד עלינו לכלותנו") וסוציולוגי ("כולם בשביל אחד, אחד בשביל כולם"). שוטפת את מוחם, מוחקת את טוהר מחשבתם, מזקקת מהם את הרע שבאדם. וכל זאת לשם מה? כדי ליישם מדיניות פחדנית ומגולומנית של ממשלות כל הזמנים (כולל העתיד) ולהאדיר כוחם של גנרלים כרסתנים. ואיפה אני הייתי בתוך כל זה? רכיב דומם וצייתן, בורג במערכת, מאמינה לכל מה שמספרים לה (טוהר-נשק, צבא-הגנה וכאלו), מפקדת ברצינות ובמסירות על הדמיות-קרב מפוארות (הלוואי שהיה לי האומץ לסרב).

אני בעצמי הייתי חלק מזה, ממכונת-ההזנה של אותה מפלצת.

האינתיפדה (הראשונה) פרצה לאחר שהשתחררתי ותוך זמן קצר כבר לא הייתי פה (חו"ל). לאחר מכן נסחפתי בקלחת החיים, החברים כבר לא היו בשירות סדיר ואיכשהו גם היו תמיד מהסוג ה"מורעל". בשנים האחרונות אנחנו מדברים הרבה על היקף הבעיה, אוזלת היד ועומק הרשע והטמטום. אנחנו מדברים, אבל לא עושים כלום (ללכת להפגנות זה לא ממש נחשב), ובכך למעשה שותפים פסיביים למחדל, שאת מחירו כולנו משלמים ונמשיך לשלם. בדם.     

הייתי רוצה שלא יותר מלחמות, ולמרות שרוב האוכלוסייה העולמית הייתה רוצה בכך – הקול הזה אינו נשמע. כל סכסוך ניתן לפתור בדרכי הידברות, בויתורים, בפשרנות, והמחיר לעולם יהיה זול ממחיר הכיבוש, המגולומניות והעקשנות. אבל יש אנשים שלא מעוניינים בכך, שהמלחמה מהווה עבורם מקור כוח ועושר, סם חיים. איך קרה שהם אלו שקובעים לנו את מהלך החיים?