תמיד רציתי להתאמן באופן קבוע בחדר כושר, אבל הרבה שנים לא יצא (לימודים/עבודה/קשיי פרנסה). לפני 5 שנים, מצאתי עצמי בסיטואציה לא שגרתית - עודף של 6 קילו כתוצאה משהייה של קיץ שלם בארה"ב (אין כמו הפיצות של ניו יורק) + מובטלת בסבבה עם מלא זמן פנוי (מחפשת משרה חדשה. באיזי), מה שיצר קרקע פורייה להרשמה לחדר כושר.
כייף לי להתאמן ואני משקיעה. תוך 3 חודשים נושר המשקל המיותר, אני נכנסת לכושר לא-רע, מאמצת לעצמי כמה חיטובים חביבים ומפגינה נוכחות קבועה בין המכשירים.
מתמכרת להרגשה.
אין כמו התחושה של מאמץ בחדר כושר. הדבקות במשימה, הדחף התמידי לשפר ביצועים, להתקדם בדרגות הקושי, האנדרנלין בדם, הזיעה, המאמץ בשרירים, הסיפוק. ואח"כ במקלחת – להרפות את הגוף, להעביר יד מסבנת על החיטובים. אחח, אין כמו החיטובים.
ובכל זאת, למה שרדתי רק 3 שנים וחצי?
הצטברות של נסיבות ובראשן שיפוץ הדירה שלא הותיר לי רגע פנאי, ואחרי שכבר מפסיקים – קשה לחזור. עברתי להתאמן בבית, עם הליכון עליו טחנתי שעות + קינוח קבוע של כפיפות בטן ומיני מתיחות, אבל למרות שהתמדתי - זה לא זה. נורא קל לחפף, לדחות למחר, להפחית מאמץ – והתוצאות בהתאם. מזה שנתיים נלחמת באופן קבוע בצמיג הסורר.
חייבת לחזור למסגרת מסודרת.
אז לפני החגים סוף סוף נרשמתי. לחדר כושר (לא אותו אחד).
המדריך בנה לי תכנית אימון, וזאת לאחר שהבהרתי לו שאין לי שום כוונה להצטרף למשלחת הישראלית לאולימפיאדה הבאה (אלא אם כן לימור מבטיחה שהיא תימנע מלהגיע). הוא בנה לי משהו סביר, בדגש על השרירים המועדים לפורענות, רק מה? במחלקת כפיפות הבטן הוא התבלבל קצת. הוא לא נקב במספר הכולל, אלא התחכם (כמובן) עם רשימה של סטים וקומבינציות-מתחלפות, אבל אחרי אימון אחד עשיתי חישוב מהיר ויצא לי 180. כפיפות בטן. 180 כפיפות בטן. הוא הסתכל עלי והחליט שאני מסוגלת, בתור התחלה, לעשות 180 כפיפות בטן באימון אחד (לא סיכמנו משהו בקשר לאולימפיאדה?). וזה לא שאני לא בכושר. אני כן, ככה, בערך. מסוגלת לעשות בין 60 ל 80 כפיפות (רוב החברות שלי לא עושות גם 3), אבל חליק, 180? (??!!) ועוד לא דיברנו על התנוחות המוזרות שהוא ניסה נואשות להנחיל לי, עם כל האביזרים הנילווים (כדורים, משקולות):
המדריך (נוזף בי 3 פעמים שהרגל שלי כפופה ולא ישרה ולבסוף נשכב על המזרון לצורך הדגמה): את מיישרת את הידיים עם הכדור (הערה: במשקל 3 קילו), מרימה את הרגל באוויר ועולה לישיבה תוך כדי נגיעה של הכדור בכף הרגל.
אני: אבל אמרת רגל ישרה ושלך מכופפת.
הוא (נבוך): טוב, זה בגלל שאני לא כ"כ גמיש.
אני: סליחה, ומה בדיוק גרם לך להתרשם שאני כן???
כשאני חושבת על זה עכשיו, נראה לי שגם הוא לא מסוגל ל 180 כפיפות. וגם לא ממש התרשמתי שהוא והכדור (במשקל 3 קילו) חברים טובים.
בכל אופן, חזרתי לכפיפות הישנות והטובות (רגילות וצידיות) וגם הורדתי מינון. הפתרון המסתמן הוא כנראה התייצבות קבועה בשיעור הקבוצתי לשרירי בטן, אלא שהסתכלתי עליהם איזה פעם או פעמיים והחלטתי שעדיף להתחזק קודם קצת באמונה בטרם אפדח עצמי בחיק הקבוצה. וזאת בהנחה שאיני מעוניינת (ואולי בעצם כן?) לאלץ את המדריך לגרד את גווייתי מ"מתחם הבטן" (בחיי, ככה זה נקרא. ראיתי שלט על הקיר).
המכשירים, כרגיל, משעממים. אני מקפידה לחלוק כבוד קבוע למכשיר לשרירי ישבן (תוך ציפייה לגמול נאה מצידו), ולכל השאר עושה כבוד של פעם כן - פעם לא – פעם למה לא.
וגולת הכותרת מבחינתי – ההליכון. זו הממלכה הקטנה שלי. לבד מול הטלוויזיה הקטנה, מגבירה מהירויות, מעלה שיפועים, מגירה זיעה, מרגישה את השרירים עובדים ושומעת את ה"פססססס" כשהשומנים נשרפים. יש הבדל עצום בין האימון בבית לזה במכון - ההליכון המקצועי (לעומת הגרוטאה הביתית המקרטעת שלי), הלחץ החברתי מימין ומשמאל, האווירה והמוזיקה שנותנת בראש. בכלל, נראה שהעיקר במכון זו המוזיקה. יש עמדת די ג'יי מכובדת ומאוישת, ממנה עולה מוזיקת מועדונים רועשת בכל שעות היממה (או לפחות בשעות הערב, שאז אני שם). אבל באחד מערבי החג הדי ג'יי שם רצף של שירי אייטיז (יוריתמיקס וכאלו), ולמרות שאני ממש לא מתה על המוזיקה הזאת (ובכלל על האייטיז), היא העלתה בי זיכרונות ומצאתי עצמי מפזמת כל האימון. לפני שעזבתי רציתי לגשת אליו ולהגיד שהייתה לי הנאה צרופה. אבל התביישתי, אז הלכתי בלי לומר מילה.
רשימת משימות:
א. להתמיד (לא בעיה, ולו משום העובדה שכבר שילמתי לשנה. פולניה).
ב. להצטרף לספינינג ולקריעה הקבוצתית ב"מתחם הבטן" (ולהישאר בחיים).
ג. ללכת פעם בשבוע לפילאטיס (משעמם, אבל הכרחי).
ד. לרדת 2 קילו.
ה. להרוויח בחזרה את המותניים שהיו לי בתקופת החדר כושר הקודם (וזו בעצם המשימה).
אני מקציבה 3 חודשים להשגת היעד (נראה לי סביר לאור הישגי העבר, ובהתחשב בעובדה שאז הייתי צעירה ב 5 שנים), ואני מתחייבת להתייצב פה, בבלוג, ב 1 לינואר 2005 ולדווח דיווח אמת.
אז עכשיו, כשארגנתי לעצמי תמריץ - קדימה, לעבודה (איפה הדי ג'יי????).
מעולם לא הייתי ספורטאית דגולה, ובכל זאת יש שני תחומים שאני מצטערת שלא עסקתי בהם, ובעיקר על כך שכנראה כבר לא אעסוק בהם לעולם:
- כדורעף חופים. נראה לי שזה תפור עלי, חוץ מהקטע של השמש. לא סובלת שמש.
- רולרבלייטס. מתה להחליק על רולרס, אבל לא מעיזה. אין סיכוי שאצא מזה בחתיכה אחת.
ומה באמת ההבדל בין האימון שאני עושה עכשיו, לבין זה שעשיתי עד לפני שנתיים? שאז הייתי עסוקה חצי מהזמן בלחלץ את התחתונים שלי מהתחת. ועכשיו? לא צריך, הם תקועים שם מלכתחילה. אז נעלה כולנו יחד לכפיפת בטן משותפת + הנפת משקולת לחיי ממציא החוטיני. מגיע לו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
