עצמאית בשטח

אני מתקשה להתמודד עם מכשירי האלקטרוניקה הסובבים אותי. וזה לא שיש לי משהו עקרוני נגדם - זה הם שקשרו קשר נגדי. במשך שנים נמנעתי מלהכניס אותם לביתי וחייתי לי בשלווה עם טלפון חוגה, טלוויזיה ללא שלט, מאוורר מקרטע, רדיו-טייפ מימי התיכון וקומקום אדום ששרק לו על הגז. והיה לי טוב. בשנים האחרונות חל מיני-מהפך, כאשר אל חיי חדרו בזה אחר זה מיני מכשירים שכאילו נועדו להקל עלי, אך למעשה מה-זה מסבכים.

1. טלפון עם צג שיחה מזוהה

על פניו – מכשיר חיוני מאין כמוהו (מסננת. חופשי), ולמעשה – אימת חיי. כשהוא מצלצל אני מתקרבת בחשש ובוחנת את הצג: לענות? לא לענות? את מי אני מכירה באזור חיוג 08? (ואיזה שפה מדברים שם?) היי, זה המספר של הבנק (בחיים לא עונה להם. שיחנקו), הנה ימית ("שלום לך" "איך ידעת שזו אני?" "כבר אמרתי לך,יש לי שיחה מזוהה" "אתם בת"א עם החידושים שלכם"), מיספר מקומי לא מוכר ("שלום, ערב טוב" "ערב טוב" "משפחת שם בדוי?" "כן, בערך" (תזרו מלח, למה לא) "אפשר לדבר עם שולה" "מדברת" "שלום שולה. אני יפית/שרית/גלית/חוחית ממוקד ההתרמה למען הזקן/החירש/האילם/הפיסח/וזה שאינו יודע לשאול. בשנה שעברה עזרת לנו עם סכום יפה של ח"י שקלים בריבוע, כיצד תעזרי לנו השנה?" "אולי אתם רוצים את מכשיר הטלפון שלי...?").

הטלפון נרכש בעיקר לטובת הסינון אך גם כדי לצמצם את הצורך בחיוג ידני. הסוגיה הבסיסית – ההכרח בכיול הפרטים – טרם נפתרה, ולא בגללי אלא בגלל ענת חברתי היקרה ובעלת החושים הטכניים. כבר חצי שנה שהיא לא מוצאת זמן לבוא אלי בשביל לעדכן את הרשימה. (ולא. אין מצב שאני בעצמי אעשה זאת).

2. סלולרי

את המכשיר הראשון שלי הרסתי אחרי חודש בלבד (לא ידעתי שצריך להטעין. הלכה הבטרייה). אז קיבלתי חדש ולאט לאט (מאוד לאט) רכשתי את מיומנות התיפעול. הידע הנוכחי שלי מסתכם בחיוג, קבלת שיחות, שליחת סמס (מסתבר שזו השפה היחידה (כמעט) בה בני 25 מתָקְשרים), הכנסת מספרים חדשים, ופעמיים בשנה האבקות לצורך עדכון השעון (ע"ע וידאו). אבל גולת הכותרת הייתה לפני שנה, כשהטלפון היה בתיקון וחזר, הפלא ופלא, על המצב המדהים של רטט. אני אמרתי שאני נגד? נהפוך הוא. אני בעד! בעד! בעד!

3. טלוויזיה

כשנרכשה, לפני 5 שנים, ביקשתי מהמוכר את המכשיר הכי פשוט וזול, והתפשרתי על השני-הכי-זול (כי העיצוב של ההכי-זול לא מצא חן בעיני, וזה מה שקובע). המוכר הציע דגם יותר מתקדם עם רמקולים סטריאו, אבל אמרתי לו שההאזנה לשידורי הטלוויזיה הינה חוויה קשה לכשעצמה, ואין צורך להחמיר את הסבל ע"י סטריאו. התמונה בטלוויזיה שלי תמיד אדומה מידי וגם לא כ"כ חדה, והאמת תהיתי מתי זה יתחיל להפריע לי (אולי כשאתחיל לצפות בה?). מה שכן, הטלוויזיה הייתה המכשיר הראשון שבא קומפלט עם שַלָט וזה לכשעצמו הילך עלי קסם מיוחד. אחלה המצאה, השלט. במיוחד כשמוצאים אותו.

4. ווידאו

(סאגה בהמשכים)

פרק א'

משתתפים: שולה (אני), ענת (חברה יקרה) ואח קטן* (של ענת).

המשימה: חיבור הוידאו וכיוונונו.

הוידאו נירכש והובא הביתה, אני קוראת בעיון את חוברת ההוראות (בעברית. לא מבינה מילה), מתרכזת ומתחילה במלאכה. כלום לא הולך, חוטפת קריזה, מתקשרת לענת.

ענת מגיעה. קוראת את ההוראות ("מה הבעיה, נורא קל"), מנסה, מנסה שוב, נשברת, מתקשרת לאח קטן*.

אח קטן* מגיע. קורא את ההוראות, אומר שהן שגויות ומבקש את המקור (באנגלית). מקבל ומעיף מבט, אומר "נו, ברור שהתרגום קקה", מכוון את הוידאו.

* אחיה הקטן של ענת (רווק בן 30, מתוק-אש) הוא הגירסה התל אביבית לקצין וג'נטלמן – גם נווט (במיל.) בחיל האוויר וגם פרא מגודל שיער ושובר לבבות. יתרונות - גר בשכונה, תמיד שמח לעזור, יודע הכל. חסרונות – אין (מבחינתי, לפחות). גם לי יש אח קטן שהוא גם מתוק וגם יודע הכל. כרגע הוא חי בגולה (ניו יורק) ואולי באמת אכתוב עליו מתישהו.

פרק ב'

משתתפים: שולה (אני) + כל מי שאני מכירה.

המשימה: הפעלת ההקלטה האוטומטית.

מכל עשרות האנשים שהתייעצתי איתם אפילו לא אחד מצא לנכון להאיר את עיני שיש צורך לכבות את המכשיר אחרי הכיול. מאיפה הייתי אמורה לנחש את זה?

ואיך בכל זאת עליתי על זה? ניסוי וטעייה. עניין של חודש-חודשיים, קטן עלי. 

פרק ג'

משתתפת: שולה (אני).

המשימה: הזזת השעון.

נושא כאוב המפר את שלוותי פעמיים בשנה. בשנה שעברה הפנמתי את היותו של שעון קיץ-שעון חורף חלק משגרת החיים ורשמתי על פיסת נייר את פירוט הפעולות הנדרשות, מה שלא מנע ממני להקדיש בשבוע שעבר יומיים שלמים לפיצוח התעלומה. ולא, לא בגלל שאיבדתי את הנייר (לא איבדתי), אלא בגלל ששכחתי על איזה ערוץ (בטלוויזיה) הוידאו עובד (או במקרה שלי – לא עובד), והייתי צריכה לטחון את זה בראש יומיים עד שנזכרתי (34. ואל תשאלו אותי למה, זה הטכנאי של הכבלים סידר). בכל אופן, עכשיו הכל רשום ואני מחכה בחיל ורעדה לשעון קיץ הבא, לראות איזה נקמה הוידאו מכין לי. ולמה אני חושבת שהוא יתנקם בי? כי קיללתי אותו (קצת) וברור לי שהוא שמע.

5. רדיו-טייפ-סידי (או בקיצור – מיני מערכת פושטית)

רדיו: מכוון קבוע על 102FM מפני שטרם ביררתי איך מקבעים תחנות אחדות ומחליפים בניהן (המערכת אצלי רק 4 שנים).

טייפ: לא משתמשת וחבל. סוף סוף מכשיר שתואם את האינטליגנציה האלקטרונית שלי.

סי-די: היהלום שבכתר – יש מקום ל 3 תקליטורים, ולאחרונה גיליתי כפתור סודי שמאפשר לזפזפ בין השירים וזוהי, מבחינתי, פסגת הטכנולוגיה. נגעתי באושר ועכשיו אני יכולה לפרוש. בשיא. 

6. מכונת כביסה

דווקא בסדר, למעט פעם אחת שהזמנתי טכנאי כי היא סירבה לכבס. המכונה הייתה אז די חדשה, וכשחיכיתי (ע"ח יום עבודה, כמובן) הרהרתי בעצב בעלויות התיקון הצפויות ובהשפעתן על מצב העו"ש. כשהטכנאי הגיע, הוא העיף מבט ואיתר ברגע את הבעיה (כפתור הביטחון היה על מצב "מנותק". מי ביקש כפתור ביטחון? מפחדים ממחבל מתאבד או מה?). הטכנאי העיר איזו הערה ארסית בנוגע לנשים ומכשירי חשמל, אבל אני הייתי כ"כ מאושרת שהמכונה התגלתה כתקינה שלא היה אכפת לי בכלל. 

7. מחשב

נושא כאוב במיוחד, ובקיצור אומר שהאחריות לשלומו ותקינותו מוטלת רובה ככולה על חברתי י. המצויה בחומר. טרם הרכישה היא ביצעה סקר שוק נרחב וניסתה לעניין אותי באפשרויות השונות, אבל מהר מאוד יישרתי איתה קו ("תדאגי שהוא יהיה כסוף, כל השאר חסר חשיבות"). בין המחשב שלי לביני שוררים יחסי אהבה-שנאה (אני אוהבת אותו, הוא שונא אותי), ואנחנו כבר סוגרים שנה ביחד (ודווקא שנה טובה). כשאני חושבת על זה - זוהי מערכת היחסים הארוכה והיציבה ביותר שידעתי מזה זמן רב ("מחשב" זה זָכר, לא?).

אי.סי.קיו.: ט' פתח לי ("איזה שם לרשום לך?" "שולה" "משוגעת. אף אחד לא יפנה אליך עם ניק כזה" "יהיה בסדר"). האיסיקיו תמיד מצפצף ברגע שאני הכי פחות מוכנה ומקפיץ אותי ממקומי בבהלה. הייתי מחלישה לו את הווליום, אבל כבר קרה שחיפשתי בבית חצי שעה גור חתולים מיילל חרישית (הייתי בלחץ שהכלב ימצא אותו לפני), עד שגיליתי שזה האיסיקיו שלי, שפַעָה לו בנחישות מוחלשת.

 מסנג'ר: "הנשוי" פתח לי, לטובת תקשורת נוחה בשעות הפנאי (איפה הימים שהפילגש הייתה מצ'ופרת ב 4 גלגלים + גג נפתח, שלא נאמר איזו דירת גג צנועה?). זו אלטרנטיבה (לאיסיקיו) שלא ממש נחוצה לי, והייתי מוחקת אותה אם רק היה לי מושג איך, כי הרי הנשוי ממילא כבר לא מדבר איתי. הוא אמר שאני מהווה עבורו "פוטנציאל להתמכרות" והוא נחוש לחתוך סופית, ואני עניתי לו שהוא צודק, וגם לא נעלבתי כשכתב לי שזו החרמנות שהעבירה אותו על דעתו. הרי מן המפורסמות הוא שהנשואים הם תמיד בחורים טובים, מתחשבים ונעימי-הליכות, ואילו הרווקות הן אלו שמתמחות בהרעלת בארות (מוקדש לנשוי (הוירטואלי בלבד) הנוכחי).