עצמאית בשטח

הוא אמר שהוא יחכה שאוליביה תכנס לבית הקפה, אבל בסוף הגעתי אני (איזו אכזבה, אה?) ולמרות זאת הוא חייך בנחמדות ושאל אם השמלה שאני לובשת זה לכבודו (נראה לך?), ואני התיישבתי והכנסתי את משקפי השמש לנרתיק שלהן ואת הנרתיק לתיק, וכשהרמתי חזרה את העיניים ראיתי שהוא ממשיך להסתכל עלי, במבט מופתע קצת (טוב, נו. הרי לא באמת ציפית שתגיע אוליביה), ואחרי כמה רגעים אמר "את נראית טוב, את יודעת?".

לא. אני לא יודעת.

אני לא יודעת איך אני נראית (נראית "בסדר". לא יותר מזה), ואני גם לא יודעת למה אני כאן (כי הזמינו אותי לארוחת בוקר?), וגם לא מה קורה איתי בזמן האחרון, ומה יש לי לחפש ב"לחם ארז" למן פגישה שכזו, כשכבר מזמן הבנתי שזו החולשה שלי ואסור לי בשום אופן להתפתות.

ואם הוא אמר מראש שזה בקטע ידידותי ו"כולה קפה ושיחה מעניינת על כתיבה וקריאה ובכלל", אז למה הוא מגניב מבטים מלוכסנים לכיוון הרגלים שלי שמשולבות אחת על השניה מתחת לשולחן וממילא לא שוות גם רבע מבט, ולמה הוא מעלה לדיון מורכב (כולל התערבות בה, אגב, אני ניצחתי), את סוגיית השמלה שלבשתי הבוקר? (לא לכבודך, תירגע).