"משפחה זה כמו כף יד - כל אצבע לבד היא חלשה ונשברת בקלות, אבל כולן ביחד חזקות", אמרה האימא ב"איים אבודים" של רשף לוי ושאבה אותי בבת אחת אחורה בזמן, אל ילדות של שנות ה- 80 עליה מתרפק התסריטאי, ולעשור המתואר על ידו כתקופה של תמימות וצבעוניות, למרות שעיון קצר בספרי ההיסטוריה יוכיח את ההיפך הגמור.
אבל בעוד ששנות ה- 80 הן מפגע שהיה ועבר מן העולם, הרי שהקביעה הנחרצת של האימא מהסרט נשארה, ויותר מכך – נשארו ההשלכות שלה. מי שלא גדל כאצבע בודדה שלאורך שנים התרסקה כל יום מחדש, לא יכול להבין את עומק הכמיהה למסגרת תומכת שתקבל אותך תמיד באהבה. אתם יודעים מה? תעזבו את המסגרת המוחשית ותנו לי רק את עצם הידיעה שיש לי פינה מוגנת ובטוחה, וכבר אני נכנסת למצב-חשיבה אחר לגמרי. (אני לא מאמינה שמצאתי את עצמי נאלצת לתרגם מושג באנגלית כדי להסביר את כוונתי. המשיח מעולם לא נראה קרוב כ"כ). "מה את צריכה בנזוג?" אמר לי החבר מהפוסט שעבר "את מסתדרת מצוין לבד. גבר רק יפריע לך, יבלבל לך במוח, יפגע בעצמאות שלך", ואני התחבאתי מאחורי פני פוקר וניסיתי להסביר בקצרה שלפעמים אתה צריך את המישהו הפרטי והאינטימי שלך, שגם החבר-הכי-טוב-בעולם לא יכול למלא את מקומו. הבחור הניד בראשו בתימהון ולא הצליח לרדת לסוף דעתי, ואני לא מאשימה אותו. הוא גדל כחלק מכף יד שלמה ויציבה ויצא אל החיים עם 100% של גיבוי נפשי מאחוריו. אני, לעומת זאת, יצאתי בזחילה ולמרות שעם השנים הצלחתי להזדקף – מבט בעין מזוינת יקלוט מיד את הכיפוף הקל בגב.
זאב בודד זה אופי, ולא רק מצב משפחתי. טוב לי בדירה הקטנה שלי, עם סדר היום שכולו בתחום אחריותי והטלפון- שיחה-מזוהה שאני מסננת בלי לדפוק חשבון. ועדיין.
ואיך בכלל אפשר לזכור לטובה עשור שהתחיל ברצח לנון, נמשך בשקיעה איטית-אך-בטוחה בביצה הטובענית ששווקה תחת הסלוגן "מבצע שלום הגליל", ורשם את שיאו באופנה של צבעי גלידה וכריות בכתפיים, אינפלציה מטורפת ובימבו קולנית בשם מדונה*?
*לזכותה ייאמר שהשתפרה מאז.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
