10/2004
צליל לא מכוון
קיץ 1986, קצת אחרי יומולדת 19 שלי, ובשוליים הסהרוריים של מרחב הקיום שלי חגים במעגלים שלושה בחורים - גולנצ'יק גבה קומה וטוב מראה (ששמו נשכח ממני זה מכבר), א' הכריזמטי, המבוגר ממני בשנים (בן 25, נשוי ואב לתינוק) ומ', בן גילי (שמאז שהוצב בבסיס שלי הוא מחזר אחרי בעקשנות והתמדה. במין דבקות לא-ברורה במטרה).
מזה זמן שהם מבצעים סביבי ריקוד היכרות זהיר. מתקרבים-מתרחקים, נוגעים-לא נוגעים, מעיזים ונידחים. ואני ניצבת במעגל הפנימי ובליבי חומה. צוננת ומרוחקת, אדישה ומתעלמת, ממאנת לפתוח צוהר, נוצרת את הטוהר.
א', המבוגר ועתיר הניסיון מבניהם, לא מבזבז את זמנו, לא מסתפק ב"לא". הוא מכוון עלי זרקור של תשומת לב, שוטף את ראשי באשד של מילים יפות וכושר שכנוע ציורי, מעביר בי רטט של התרגשות, ממגנט אותי בקלות. נחשפים בי קיומם של יצרים חדשים, משיכה לעולמות נסתרים, אפלים, אסורים. כבר אז, הייתי כזו הנמסה מול כריזמה ושימוש מתחכם במילים.
הקיץ נמשך לו בעצלתיים ומתארך. הגולנצ'יק וכל הפלוגה שלו עזבו את הקו, א' מגיע לבקר אותי בבסיס אבל זוכה לקבלת פנים חמוצה ומתבקש להסתלק (מי הרשה לו לבוא בכלל?), ורק מ' לא מרפה, שומר על קשר עין רציף. לאיפה שאני הולכת – הוא שם, היכן שאני מתיישבת – הוא בכיסא לידי, לפני שהספקתי להוציא מילה – הוא כבר עונה, מפתח שיחה. יש לו עיניים ירוקות, ג'ינס ליוויס משופשף ותקליטים של "פינק פלויד" ו"הדלתות", בדיוק כמו לי. בפעם הראשונה שהתרככתי ונעניתי לחיזוריו, ישבנו על מדרגות הבטון המסוידות בפינת הבסיס, ומ' חיבק אותי ואמר שמאז ראה אותי לראשונה, תקוע לו אותו שיר בראש:
צליל מכוון / י. קלפטר
בואי הנה, בואי לכאן
אני שולח לך צליל מכוון
אחרי שנים של חוסר וודאות
בואי הנה אל המילים
אל הקצב, אל הצלילים
מספיק חלום, הפכי למציאות
כשעץ בגן מלבלב
זה לא כואב להתאהב
לכן - עומד ומנגן
בואי הנה, בואי איתי
כל כך פשוט להיות מעשי
נצא ביחד, בטח נהנה
שוברת לבבות קטנה
אני שבור ללא תקנה
וזו סיבה מספיק טובה -
אז בואי...
כשעץ בגן מלבלב...
בואי הנה, בואי לכאן
אני שולח לך צליל מכוון
אחרי שנים של חוסר וודאות
שוברת לבבות קטנה
אני שבור -
וזו סיבה מספיק טובה
אז בואי, כן בואי
אחר כך אני אעשה לו הכרה עם אריק איינשטיין והוא ישמיע לי את ג'ניס ג'ופלין, ונחיה ביחד שלוש וחצי שנים יפות וסוערות. כל מי שיכיר אותנו יאמר שאנחנו דוגמא ומופת לאהבה גדולה ושאי אפשר לדמיין אותנו חיים בנפרד, עד שימאס לי ואני אגיד לו שאני עוזבת אותו ואת ת"א, ואלך הכי רחוק שאני יכולה, לבנות לי חיים אחרים, חדשים, בלעדיו.
לאורך השנים, התעקש מ' לשמור איתי על קשר טוב ואמיתי, ובזכותו אנחנו עד היום חברים מאוד-מאוד טובים. השבוע הוא קפץ באיזה בוקר לעבודה שלי לכמה דקות, וביקש שאעזור לו בהעלאת הצעות המחיר שלו למחשב.
"מה קורה איתך, שולה?" הוא נשען על השולחן שלי, מסתכל על ערימות הניירת "איך בחורה כמוך, בגילך, לא עולה על מסלול חיים מסודר, נורמלי, קבוע?"
ומה אומר לו על מנת שיבין?
איך אסביר שהאשמה לא בי, שזה לא בגללי?
זה היקום שליהק אותי ככה, לתפקיד מיתר סורר שפקע, תקליט עם שריטה ארוכה, ציור שנצבע תוך חריגה מהקווים, צילום בלי פוקוס וללא חשיפה, זמר שהולחן באוקטבה הלא נכונה.
אני צליל לא מכוון.
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
