עצמאית בשטח

במוצ"ש קפץ אלי, קצת במפתיע (כלומר: התקשר בצהרים להגיד שהוא בעיר ואם בא לי לצאת בערב, ומבחינתי – כל מה שלא כולל תיאום של 3 ימים מראש זה "מפתיע"), מישהו שהכרתי לפני כמה שבועות. הוא בא עם חבר והלכנו לשבת ב"נורמן", בכרם.

מקום נחמד נורמן. נחמד מאוד אפילו. פעם ראשונה שאני שם ומאוד מצא חן בעיני. חלל קטן עם גלריה פצפונת, קירות בטפט רטרו בצהוב-חיוור ומנורות משוק הפשפשים בסגנון סבתא. העיצוב שומר על שיווי משקל נעים בין עץ (הבר, הריהוט) למתכת (מעקות, גרם מדרגות), ויש גם מלצר חמוד שנראה קיבוצניק לשעבר, מוזיקה בעלת נוכחות נעימה מבחינת הווליום (סביר בהחלט) והתוכן ("קליפורניה חולמת" וכאלו), וקהל של אנשים אמיתיים. לא "כוסיות" ו"הורסים", אלא פשוט אנשים. כמוני. כמו מי שהיה איתי.

אנחנו ישבנו למעלה בגלריה, מה שאיפשר לי להשעין רגל מעוקבת על המעקה ולסקור את המתרחש. שני הבחורים שהייתי בחברתם דווקא רצו שאסתכל יותר לכיוון שלהם, ולשם כך פיתחו סביב השולחן שיחה ערה שהתמקדה קצת יותר מידי בי (אין נושאים אחרים לשוחח עליהם?). הם היו בראש של המשך בילוי משותף (לא ביררתי מאיזה סוג. סומכת על התחושות שלי) בדירה של החבר התל אביבי, אבל בדרך משם ביקשתי שיורידו אותי בבית כי כבר מאוחר ומחר זה יום עבודה. את העובדה שביאסתי אותם (קשות, לדבריהם) הם הביעו בצורה מאוד תרבותית ומנומסת, שמצד אחד גרמה לי להרגיש קצת לא בסדר (ושוב אני בתפקיד הקבוע של "משביתת שמחות"), אבל מצד שני - זה מה שרציתי באותו רגע (לא התאים לי, ובעיני זו סיבה מספקת).

ולמה בעצם לא התאים לי? הרי לפחות מאחד מהם יש לי זיכרונות טובים (למעט הפדיחה לגבי ההערכה הלא-זהירה, אבל הוא לא מודע לכך אז זה לא נחשב). נראה לי שזה ה"נורמן" הזה, שהחזיר אותי פתאום אחורה לפאבים המעושנים של סוף שנות ה 80. אז הייתי תמיד חלק מחבורה גדולה ועליזה, לא היה פיק-אפ'ס וכל הבולשיט הזה אבל כל הזמן הכרתי אנשים חדשים, ואם היה לי משהו עם מישהו תמיד ידעתי איך קוראים לו ומה הוא עושה בחיים, ובדרך כלל – שומו שמיים – היה לי איתו איזה קשר, ולא מהסוג של "חד פעמי".

ואני בכלל נגד כל החד פעמי הזה, כל הפלסטיק והניילון שנמצא בכל מקום ומהווה את אחד הגורמים העיקריים לזיהום הסביבה. אני מצמצמת למינימום הכרחי את צריכת הכלים החד-פעמיים ושקיות הניילון שלי, וגם כשמשתמשת - ממחזרת בלי סוף.

אז למה את עצמי אני נותנת שוב ושוב, ובלי שום בעיה מיוחדת, כמו איזה משהו חד פעמי?

א. כשהכרנו, הוא הקפיד להדגיש שהוא מחפש קשר רציני, ואילו אני זו שאמרתי שעם השנים נוכחתי לדעת, לצערי, שאני פשוט לא טיפוס זוגי. באותו ערב דיברנו המון ועל הרבה נושאים, ובאיזה שהוא שלב הוא אמר שהכנות שלי מדהימה ומרשימה, ושהוא לא חושב שאי פעם שמע מישהי שמתבטאת בצורה כ"כ פשוטה וגלויה. מעניין אם גם במוצ"ש האחרון הוא התרשם לחיוב מהכנות שלי. 

ב. האמת? פשוט לא נדלקתי על הקומבינה. כי במידה וכן – לא היה מעניין אותי אם זה חד-פעמי, דו-מיני, רב-לשוני או תלת-פאזי. במיוחד כשהוא הזכיר את הוודקה שיש לו בפריזר.

ג. מאוחר יותר, לפנות בוקר, הרגשתי גוף קטן וחמים נצמד אלי. הלילות נהיו קרירים והכלב משתלט לי על המיטה (אני לא מרשה לו, אבל הוא לא שואל אותי). אח"כ נרדמתי שוב וחלמתי שאני מכניסה את הכלב למכונת הכביסה, יחד עם הכביסה המלוכלכת, ורק ברגע האחרון אני מבינה שאם אני אפעיל אותה הוא ימות, ומוציאה אותו.

כבר יומיים אני מייסרת את עצמי, ולא ברור לי בדיוק על מה -  האם בגלל החלום (איך יכלתי לחלום דבר כזה על הכלב האהוב, חסר הישע שלי?), או עקב המחשבה על החוויה שהתמסמסה לי בין הידיים. איזו חנונית אני.