עצמאית בשטח

"בובה, בואי רגע"

"אל תקרא לי בובה"

"טוב. אז, מותק גשי הלום"

"מותק אחותך"

"מה את כזאת עצבנית היום?"

"כי אתה מעצבן אותי. זה מה"

בא לי להכניס לו סטירה, או לחילופין לשבור את המחשב שלי, להעיף לקיבינימט את ערמת הניירת שעל השולחן, להוציא את הראש מהחלון ולצרוח, ואח"כ להכניס אותו – ואם אפשר אז דרך הזכוכית – להתקפל על השטיח בפינת החדר ולבכות.

אני במחזור.

אבל ג'יימס לא יודע מזה, ולכן הוא ממשיך להתעלק עלי ולבקש שאסביר לו משהו באקסל. גם הבוסית שלי לא יודעת, אז היא מרשה לעצמה לבלבל לי במוח על סיכום פגישה שצריך לצאת ועל הדו"ח שהיה אמור להיות כבר מוכן אבל הוא לא (ועל כך נאמר: לכל שבוע – יש סופשבוע).

ואני? אני רוצה להתאדות.

אני רוצה לקחת את עצמי וללכת הביתה. להיכנס למיטה עם השמיכה עד מעל הראש, לחבק את הכלב ולחכות שהכל יעבור. אם הייתי חיה בחברה אחרת ולפני אי-אלו שנים, הייתי מנודה למשך שבוע לאוהל קטן בשולי המחנה, שם הייתי מטפטפת את עצמי תוך כדי אכילת מיני גרעינים וזרעונים שהוקצו לתזונתי ואחר כך הייתי חוזרת אל החיים בקרב הקהילה, נקייה וטהורה. מותרת. גם היום, במידה והייתי דתייה, הייתי אסורה במגע למשך מחצית החודש ואולי גם הייתה מתבצעת הפרדה פיזית בין מיטתי לזו שלו. 

אבל בחברה בה אני חיה זה לא ככה, אנחנו בקטע של שוויון. ואני תמיד בעד שוויון.

שוויון בתחת שלי.

לא בא לי לדבר על זה כי אני הרי מסרבת בתוקף להכיר בחלוקה בין המינים, מתעקשת למדוד כל אדם על פי כישוריו ויכולתו ולא בהתאם להשתייכות המגדרית שלו. כחלק מזה, אני גם מסרבת לקבל את העובדה שאני עצמי נבחנת, נמדדת, מוערכת ומתוגמלת בהתאם לזהות המינית שלי, לסטטוס האישי שלי. אני מעדיפה לא לדעת איך היה מתוגמל גבר בעל יכולות מקצועיות זהות לשלי (תוספת של לפחות 15% בנטו. לא שזה הרבה ברמת השכר שלי, אבל זה משהו). אני מסתכלת בבוז על מי ששואל, בפליאה מהולה ברחמים, "איך זה שבחורה חמודה כמוך חיה לבד בעולם, בלי גבר שישמור עליה, בלי משפחה, בלי ילדים?", שאוטומטית מניחים שמשהו דפוק אצלי, לא בסדר, לא אנושי. אני שונאת לחשוב שאולי הם צודקים. 

ואולי זו אני אשמה? מתעקשת על הדרך שלי, תמיד יוצאת דופן, תמיד חייבת להיות ייחודית. בחברה הגברית אין לי דריסת רגל והחברה הנשית מקיאה אותי מקרבה - "פעם, כשיהיו לך ילדים, אז תביני מה זה" - ואם לא יהיו לי? אין לי זכות קיום? אסור לי להביע דעה?

"חופש הבחירה המוחלט הוא שלך ואין דבר טוב מזה" נכתב בתגובות לפוסט הקודם. אפשר להתווכח בשאלה האם הבחירה היא באמת שלי או תולדה של השפעת החברה בה אני חיה, אבל בגדול זה נכון – ההחלטה בסופו של דבר היא אכן שלי, ואני לא מאשימה אחרים וגם לא את עצמי. כי הרי אם בחרתי לא טוב/ נפלתי לבור שכריתי/ כרתתי את הענף עליו אני יושבת וכד' - אז מה?

אז זהו?

אין דרך ביניים?

סומנתי לעד?

תעצרו את העולם, זה לא בשבילי.

אני רוצה לרדת, אני רוצה ללכת מכאן.

מזה שנים שאני מעדיפה לחרוק שיניים, לטמון את הראש בחול, לא להתמודד עם זה, לקבל עלי את הדין. החברה מכירה רק חלוקה אחת - "גברים"/"נשים", ואני? אני לא עומדת בתנאים. לא פה ולא שם, בקטגוריה נפרדת, בת-בלי-בית, חורגת מהנורמה, ממוקמת בתחתית הסולם החברתי.

לכו תזדיינו.