עצמאית בשטח

כל החורף סבלתי מהקור בירושלים. לאורך שבועות יצאתי מהבית עם גרביונים חמים מתחת לג'ינס וגופיה טרמית מתחת לחולצה. עם כובע צמר, כפפות, צעיף ומעיל, ועדיין רעדתי מקור רוב הזמן. איך שנגמר הקור ובאתי לעבודה יומיים רצוף בבגדים נורמלים (=שמלה), לקחתי את עצמי לוינה, עם גרביונים חמים מתחת לג'ינס וגופיה טרמית מתחת לחולצה, וכובע צמר וכפפות וצעיף, והיה לי קר והשפתיים שלי התפוצצו מהיובש (אם כי השיער נראה נהדר). ואז חזרנו לארץ והשפתיים השתקמו תוך 24 שעות, והכל היה טוב וחשבתי לעצמי איזה כיף, אני בחופש, יאללה חדר כושר כל יום ושנות צהרים מתוקות, והופה התעוררתי בבוקר לתוך התקף אלרגיה שהגיע בחסות החמסין. בינתיים החמסין עבר, החורף חזר, ואני עדיין עם גרון שורף ואף סתום. מעניין מה יהיה מדד האומללות מחר בבוקר, בדרך לעבודה.

הדלקתי נרות, בניסיון לשמח את ליבי הקט.

עוד לא גמרתי להעלות תמונות לאלבום בפייסבוק. אין לי כוח.

בשיא התקף האלרגיה הלכתי לבקר חבר. עליתי לקומה רביעית בלי מעלית, ולמשך 10-15 דקות פשוט לא היה לי אויר. לא יכולתי לנשום, וזה היה נורא. מיד חשבתי לעצמי שאני צריכה לזכור את התחושה, ולא להתאבד בחנק. זו דרך לא נעימה בכלל. 

בקיץ 1999 התפטרתי מהעבודה, נסעתי לארה"ב לחצי שנה, וכשחזרתי התחלתי לעבוד במשרד אחר. את מה שנשאר מכספי הפיצויים השקעתי (בין היתר) במזגן, ונהפכתי בן יום, ולראשונה בחיי, לבעלת-דירה-עם-מזגן. לדברים טובים מתרגלים מהר, ומי בכלל זוכר איך היה בלי (דווקא זוכרת. סיוט), ולפיכך אין להתפלא כי לפני חודש, עת שבק המזגן חיים, הדבר היחיד שרציתי היה להצטרף אליו. הרמתי טלפון לטכנאי, ששבוע קודם תיקן לי את המקרר (מה זה, שביתת מכשירים??), שהצליח להפוך את התקנת החדש לסאגה רצופת ייסורים (עבורי. הוא דווקא נראה לי מבסוט), אבל בסופו של דבר ונכון לרגע זה – יש מזגן וזה העיקר.

יחד עם המזגן הגיעו גם החורים בקיר. הטכנאי אמנם רצה לרדת לאוטו כדי להביא גבס ולסתום אותם, אבל היות שההתקנה נמשכה על פני 2 ערבים רצופים, והשעה היתה כמעט 23:00 (ולא שקבעתי איתו לשעה כזו, מה פתאום. אני קבעתי איתו ל- 10:00 בבוקר, אלא שהוא הגיע קרוב ל- 20:00), הרגשתי שאם הפרצוף שלו נשאר אצלי בדירה עוד חצי דקה אני לא אחראית למעשי, ולפיכך אמרתי שאני כבר אסתום בעצמי, ויאללה לילה טוב וניפגש בשמחות. את החור העליון סתמתי עוד באותו שבוע, את התחתון-הימני אחרי כמה ימים נוספים, ובכל מה שנוגע לתחתון-השמאלי שהוא גדול ומסובך במיוחד (השניים האחרים היו סתם חור בקיר, בעוד שהוא נוצר ע"י חתיכה חסרה של קיר גבס) לקחתי לעצמי פסק זמן למחשבה. בימים הראשונים בהיתי בו (מה עושים עם זה? צריך לחבר פה פלטת גבס. מה לי ולפלטות גבס? הצילו!!!), ואפילו עבר בי הרהור בדבר הזמנת שיפוצניק, אלא שפסלתיהו מיד (להזמין שיפוצניק בשביל חור קטן בקיר? מה אני, כוסית??). אז אתמול קניתי שקית מלט לבן (את הקודמת גמרתי על 2 החורים האחרים), והבוקר יצקתי-ערבבתי-שפכתי-דחפתי חתיכות קרמיקה-מרחתי וכעת אני מחכה שיתייבש כדי לעבור על זה עם שפכטל, ומחר, אי"ה, אשייף הכל ואצבע את הקיר כולו. האמת, הייתי עושה את זה כבר מזמן רק שמזה שבועיים אני בהתקף אלרגיה נוראי.

חור עליון אחרי שפכטל

 חור ימני אחרי שפכטל, שמאלי במלוא הדרו

חור שמאלי עם חתיכות קרמיקה בפנים, כדי שיהיה למלט במה להיאחז

חור שמאלי עם מלט, לפני שפכטל

חיי הלילה בברלין: נחמדים, אלא שחיית שינה כמוני תסתפק (כנראה) גם בחיי הלילה של פתח תקווה. בסופו של דבר הכי נהניתי במועדון הראשון אליו הלכנו כמה שעות אחרי שנחתתי (מכירים את ההרגשה הזו שמרוב שמשהו טוב בא לכם לבכות? ככה היה לי ב 6 בבוקר, אחרי סט של די-ג'ייאית שהדרקון אמר שמגיעה לפעמים גם לארץ), מהמועדון השני הייתי קצת בהלם בהתחלה אבל אחרי שהתרגלתי לאווירת היאחזות-הנח"ל ששררה בו דווקא נהניתי, ובשלישי – מועדון סקס בשם Insomenia העברתי את הערב הכי משמים בחיי. 2 דברים הצילו אותי באותו ערב מלקחת את חיי במו ידי (ודווקא היו מסביב מספיק כלים לביצוע המשימה): 1. הראי הגדול אליו הלכתי מדי פעם כדי להתבונן בשמלה היפה שלי ולהיות מבסוטית עד הגג (האמת, השמלה שווה פוסט נפרד). 2. בחור טוב מראה שהפגין את אותה מידת עניין שלי מהמקום, ונרדם יחד איתי על אחת מהספות. חוץ מזה לקחתי ספיד לראשונה בחיי (ספיד עללק. בקושי ספידון. אבל מה – החזיק אותי ערה 3 ימים רצוף) וזה היה מעולה. אני רוצה עוד.

מועדון "בר 25" שנראה כמו היאחזות נח"ל מוכת פשפשים, אבל כשמתרגלים דווקא נהנים:

הדרקון החמוד ששמר עלי כל הנסיעה, ואם לא הוא הייתי משוטטת עד עכשיו ברחובות ברלין ומחפשת את הדרך הביתה:

חותמת הכניסה על היד שלי:

היה לי מויה כיף בברלין, רק התבאסתי שלא יצא לי להיות במועדון גדול.

"בפעם הבאה" אמר הדרקון.

"בפעם הבאה" אמר בן ה 27, שהפך לבן 28 לפני יומיים ומשתבח עם הגיל.

"בנסיעה הבאה" אמרו החברות שלי מהעבודה, שבלעו את הסיפורים עם לסת שמוטה על בירה וקוקטילים לפני יומיים ב"ברהאוס". "נראה לכן שאני אסע שוב לברלין?" אמרתי להן "די. מיציתי את העיר", "מפיתום" אמרה ציפורה, שעזבה את הלשכה לפני כמה חודשים והיה כזה כיף לפגוש אותה שוב "בקיץ הבא את נוסעת שוב. אנחנו מחכות לסיפורים".

 נוסעת על ארבע שטופלה בדלפק לידי, והיתה הנוסעת הכי נוחה ושקטה בכל הטרמינל.

21:30 זמן אירופה. מחכה בתור לקניית כרטיס לרכבת העירה

קצת אחרי זה – ברכבת. מקווה שאני בכלל בכיוון הנכון.

למחרת בצהרים. שיטוט בשכונה (קרויצברג), במהלכו נברתי ארוכות בחנות יד שניה, ואח"כ איבדתי את דרכי והתאהבתי בציר ירוק שגיליתי.

שבת, רח' הקניות הראשי במרכז העיר לא רחוק מהמלון בו שהינו בביקור הקודם:

ארוחת בוקר, באדיבות חב' מולר שחילקה למרגלות הקה-דה-וו יוגורטים בטעמים חדשים: 

ארוחת צהרים

יום א', שוטטות רגלית ארוכה לאורך אונטר-דה-לינדן, שער ברדנבורג ואזור המיטה:

אנשי הרמזורים:

מדיטציה בשער ברדנבורג:

תערוכה בה היינו אמורים לבקר במוצ"ש (לא ביקרנו) ונפלתי עליה בדרך למיטה. וכמו שקורה לי הרבה - הבניין בו הוצגה היה מרתק פי כמה מהתערוכה עצמה:

כרזה לתערוכה באחת הגלריות באזור המיטה: (לא הייתי בגלריה. צילמתי כי אהבתי את הכרזה)

מהנסיעה הקודמת הבאתי לגולדי את הברווז הצהוב. הפעם הבאתי בעיקר גבינות ומרציפן:

מי מכיר את האנשים האלה? פעם הם גרו כאן:

בדרך למיטה. לא הבנתי את מי מזהירים ומפני מה (התמוטטות המבנים? כל הנכנס עושה זאת על אחריותו?):

 זה כבר בשכונה שלנו (קרויצברג), בשיטוט אחרון לפני הטיסה:

 כלב בחנות מכולת, שכמו קפאה על מקומה מימי הקומוניזם:

הוא יודע משהו שאנחנו לא?

היו היה פנס בודד בקצה שכונה:

מאפין תפוחים שהספקתי רגע לפני העליה לרכבת לכיוון שדה התעופה:

20:30, ארץ הקודש. מחכה לרכבת מנתב"ג לת"א.

מה זה, לאיפה הגעתי? מה זה החום והדביקות הזו? יאללה, להתפשט ולהחליף לסנדלים. הבחור בספסל לידי בהלם.

בפעם הבאה: חיי הלילה של ברלין, כל מה שרציתם לדעת ולא העזתם לשאול.