עצמאית בשטח

הוא הריץ מוזיקה במחשב, והסרטונים ריצדו על מסך הפלזמה מול הספה הרחבה, כשאנחנו השקנו כוסות גבוהות של וודקה-ספרייט לכבוד השנה החדשה, למרות שהתחילה זה מכבר. ואני הסתכלתי על המסך, ופתאום ראיתי מול העיניים את החיים שלי, עם הרחובות הקטנים של תל אביב, ומרפסות תלויות על בניינים מתפוררים וכוס קפה עם חברים, וכשהוא שאל אם בא לי לעשן אמרתי כן למה לא, וחשבתי לעצמי שהחיים לא רעים בכלל, ולמה העברתי כל כך הרבה מהם בדיכאונות, ובו במקום הבטחתי לעצמי שלעולם לא אהיה עוד בדיכאון יותר מיומיים רצוף. אח"כ הוא קירב אלי את המצית הדולק, ושאל "הכל בסדר?" ואני אמרתי "כן. הכל טוב", ולעצמי חשבתי - לגמרי. הכל סבבה לגמרי.

קבעתי עם נילי בקפה ביאליק ב 4 אחר הצהרים, ואיך שהתיישבנו הבנתי שזה הולך להיות יותר בעייתי ממה שחשבתי, כי נילי לא שאלה שאלות אלא שמה את הטלפון שלה על הקלטה, ואמרה לי פשוט לספר על עצמי ועל החיים שלי, ואני קיללתי את הנטייה שלי להתנדב איפה שלא צריך, וניסיתי קצת להגיד שאולי בכל זאת אפשר איזה שאלה מנחה, אבל מהר מאוד פשוט נכנעתי ודיברתי. השתדלתי שזה לא יהיה מונולוג רציף, שתהיה חלוקה לפרקים, כותרות, סיכומים, תובנות, וכל הזמן ברקע חשבתי איך זה נשמע לאוזניים של פסיכולוג, ומה יגיד המרצה של נילי על העבודה שהיא תגיש על סמך השיחה איתי, ואיך הוא בטח ידבר על סימפטום ילדי סנדוויץ, ועל ילדות בפרבר משמים, יצביע על כשלים לאורך חיי שזרעיהם טמונים במשפחה הגרעינית. בסוף, כשנילי שאלה אותי איך אני רואה, או איך הייתי רוצה לראות, את השנים הבאות, אמרתי לה שבגדול אם יישמר המצב הנוכחי - אני אהיה מרוצה. נילי העירה שזה אומר שעכשיו אני מאושרת, ואני אמרתי שלא בהכרח, אני פשוט ריאלית. אני לא מצפה לגדולות ונצורות בחיי, ברור לי שלא אתעשר או אקבל מישרה בכירה בחו"ל, ומצד שני ברור לי שלא אחיה ברחוב ולא אהיה מחוסרת עבודה. ברור לי שלא אחיה בזוגיות ארוכת טווח, מצד שני – יהיו לי תמיד בני זוג לבילויים. ברור לי שלא תהיה לי משפחה, אבל תמיד יהיו לי חברים קרובים. "אולי אני פשוט חושבת שלא מגיע לי יותר ממה שממילא יש לי, ואולי אני גם רוצה לצמצם את הדרמה, לשמור על אש נמוכה, לצאת מהחיים האלה עם כמה שפחות נזקים. ואם נניח הייתי חוזרת אחורה, 45 וחצי שנים אחורה, מה הייתי מאחלת לעצמי? פשוט מאוד – לא להיוולד".  

שימור המצב הנוכחי

(יום שישי בצהרים, הולמס פלייס דיזינגוף סנטר.)

נילי שאלה על ההיסטוריה הזוגית שלי, ואני סיפרתי וסיפרתי, והזכרתי גם את פנחס. אמרתי לה שמאז פנחס לא אהבתי אף אחד. אמרתי לה שהייתי רוצה להספיק לחוות עוד התאהבות בחיי, אבל אני בספק. וכשנילי שאלה, לא שיקרתי ולא הסתרתי. עניתי בפשטות "כן. אני עדיין אוהבת אותו".   

 על מה רציתי לספר ולא הספקתי:

על טיפול הדיקור, והתזונה החדשה שהגיעה איתו.

על שלוימל'ה, אותו הכרתי השבוע.

על משקפי הקריאה החדשות שלי.

על מיצי 2, נשמת אפי.

מיצי קטן שלי,

עבר בדיוק שבוע מאז נפרדנו. נישקתי אותך בפעם האחרונה על האף המתוק שלך, וליטפתי את הבטן הזקנה בקצות אצבעות עד שהוטרינרית ביקשה שאפסיק כדי שתוכל להקשיב בסטטוסקופ שלה, ואמרה שאתה כבר לא איתנו. ינוקא סגר לך את העפעפיים, שבניגוד למה שרואים תמיד בסרטים ניפקחו שוב מעצמם.  הוטרינרית עטפה אותך בסווצ'ר בצבע בורדו, ואתה היית כ"כ יפה, כמו מלאך זהוב קטן ועייף בדרך לגן עדן.

16 שנים הענקת לי את האושר הכי טהור ומזוקק שיש. מזה חודשים ארוכים שהיית זקן וחולה ותשוש, וברור לי שהגיע זמנך לאחר שהארכת ימים מעל ומעבר, ועדיין – הכאב גדול, והבית כאילו ריק וחשוך בלעדיך.  

היה שלום תינוק אהוב שלי.

שלך,

בדמעות רבות, אמא.

מיצי הורדם ביום ו', הראשון ליוני, בשעה 3 בצהרים, לאחר שלקה בשבץ מוחי כ- 36 שעות קודם לכן. מיצי היה כלב שנולד וגדל עם כפית זהב בפה, וידע לכפות את רצונו על כל הסובבים אותו – הוא זה שקבע את מסלול הטיול, מה הוא יאכל ומי רשאי ללטף אותו. מיצי לא אהב כלבים אחרים, לא אהב להיות לבד, ותמיד רצה להיות מוקף באנשים. מיצי היה כלב עם אופי, ובשבילי הוא היה תמצית החיים.