"לאיפה?" אני שואלת ו- ש' מחייכת ואומרת שזו הפתעה ליומולדת. הזמן היה שעת בין ערביים ואנחנו נסענו באוטו עד שהיא עצרה ברחוב עירוני קטן, וירדנו והלכנו כמה דקות במין שדרה נעימה שנגמרה לפתע פתאום ומצאנו את עצמנו על שפת הים של תל אביב. העיניים שלי נפקחו בתדהמה כשהבחנתי שהחוף הוא אותו חוף אבל הזמן הוא אי-שם כ- 70 שנים אחורה. שורת הבתים שנשקה לחוף הייתה נמוכה ודלילה, האנשים שפסעו הלוך ושוב בטיילת היו לבושים במיטב האופנה של אז ובבית הקפה הקטן נגנה תזמורת ומלצרים הסתובבו בלבוש מעונב. פתאום הופיעה משום מקום קבוצת סטודנטים עם מרצה מבוגר, והיא אמרה שנצטרף אליהם כי זו המתנה ליומולדת 40 שלי – סיור מודרך בתל אביב של פעם. ואני הייתי מוקסמת ונרגשת ובלעתי בצמא כל תמונה וצליל במסע אל תוך ההיסטוריה של העיר העברית הלבנה, וכשנגמר והאורות נדלקו, התברר שאנחנו בתוך המתחם של אוניברסיטת תל אביב והכל היה מן מיצג של מציאות מדומה עם תמונות בגודל אמיתי שהוקרנו על יריעות גדולות של בד מתוח. ואני הייתי מאושרת כמו שלא הייתי המון זמן וחיבקתי את ש' ואמרתי לה שזו המתנה הכי יפה שקיבלתי בחיי....
התעוררתי. חושך, לילה, 4 לפנות בוקר בשעון המעורר. איך 4? לפני שנייה היה 7 בערב ואני שמתי את הראש רק כדי לנוח לרגע. ומה פתאום חלום יפה כ"כ? הרי בתקופה האחרונה כל עצימת עיניים קלה גורמת לי לרחף מעל קבוצת אנשים קטנה שמצטופפת סביב תלולית עפר טרייה בה נעוץ שלט עץ קטן עם הכיתוב "שולה שם בדוי". עוד מעט בוקר, צריך לקום לעבודה, מה זה צריך להביע החלום הזה? לאיפה נעלמו הסיוטים הקבועים?
בשבת אחר הצהרים הלכנו לרקוד. חשבתי שזה יהיה עניין של שעה-שעתיים, כי המוזיקה בטוח תהיה מחורבנת והמקום צפוף ומחניק, אז מקסימום אשתה איזו בירה ואתחפף משם בלי להגיד שלום. אבל בסוף זה בכלל לא מה שהיה, כי המקום מצא חן בעיני והמוזיקה הייתה מצוינת, והוא, בחמודיות הכובשת שלו, איכשהו תמיד מצליח לפזר את הענן השחור. אז יצא שרקדתי המון, ונשארתי עד מאוחר, ולמעט התקף חרדה קטן שתפס אותי די בהתחלה (באדיבות הג'וינט, כנראה) הרגשתי מצוין. וכשיצאתי עם מיצי לסיבוב מאוחר בלילה הסתכלתי על העיר שלי, שאני כ"כ אוהבת, והחלטתי לעשות מאמץ כדי לצאת מהחור השחור שנקלעתי אליו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
