בדיוק לפני 48 שעות הבאתי אותו הביתה. פתחתי את האריזות והניירות, סדרתי יפה על השולחן ומהרגע הראשון היה לי ברור שאני לא סובלת אותו. המקשים מעצבנים ומסודרים באופן שונה ממה שהיה קודם, המסך עולה במין הבהוב מטופש, האייקונים מסודרים בסדר לא הגיוני (במקרה הטוב) או מסתתרים בכל מיני חורים (במקרה השכיח.) המסנג'ר מעפן, אי אפשר לפתוח במקביל כמה חלונות באינטרנט (כלומר, אפשר אבל רק כשהמחשב מחליט מעצמו. אם אני רוצה לעשות את זה מיוזמתי - אין מצב), לא מצליחה להעביר את המועדפים הישנים שלי לאקספלורר החדש (כרגע הם בספריה נפרדת על שולחן העבודה), ועוד לא התחלתי לדבר על הווינדוז7 שלדעתי צריך להוציא להורג את מי שהמציא אותו או לחילופין את זה שהחליט שמעכשיו משווקים רק אותו (אני חותכת ורידים אם אתה לא מסדר לי את זה עוד השבוע. רצינית.) עד כה גם לא הצלחתי לשלוט על עוצמת הקול אבל בעת כתיבת הפוסט גיליתי איך עושים את זה (בנגיעה מאודדדד רכה) אז הפינה הזו סגורה. אבל מה? יש אחלה שומר מסך שאני מאוד אוהבת.
וגם עכבר אלחוטי ורוד, שאין לי מושג איך מתפעלים אותו אבל הוא נראה מצויין.
"מה שמת בסיגריה הזו? בחיים שלי לא נפלתי ככה."
"שום דבר מיוחד, סתם החרא הרגיל שמסתובב בעיר. ובאמת היית מסטולית בטירוף, מעולם לא ראיתי אותך ככה."
"אף אחד לא ראה אותי מעולם ככה, כולל אני עצמי."
את האולסטאר הוא חלץ ממני בלי לפתוח את השרוכים, את המכנסיים הוא משך לאורך רגליים ארוכות-ארוכות שלא הצלחתי להבין מה הקשר בניהן לביני. כשהתחתונים ירדו הרגשתי כאילו מישהו מפריח מעלי בנשיפה חופן עלי פרחים, ועם המגע הראשון של הלשון שלו נשפך דלי-של-נצנצים על הראש שלי ותוך שניה הייתי בתוך מיוזיקול צבעוני במיוחד, שעד עכשיו קשה לי להאמין שהגיע בחסות ג'וינט אחד רגיל וקטן.
א' אומר שזה לא רק הג'וינט ושגם לו עצמו יש יד בעניין (או במילים שלו - "וקצת קרדיט, אפשר לקבל פה?"), אבל אני אמרתי שזה זניח ועדיף שירכז מאמץ בהצטיידות לקראת פגישתנו הבאה.
וקטן לסיום - הפסקזמן החדש בטעם בננה? גועל נפש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
"
