עצמאית בשטח

כל הדרך מירושלים עד ת"א ירד גשם שוטף, וכשעליתי על איילון צפון השמים היו בהירים והתעננו שוב רק באזור עתלית. רכס הרי הכרמל מזכיר לי תמיד ילדות ותקופת אוניברסיטה, ובכניסה לעיר מפתיע אותי מחלף חדש, ורק במקרה בחרתי במסלול הנכון והגעתי בקלות וחניתי מול "שער תמר", כמו שאבא אמר לי בטלפון. קבוצה קטנה של אנשים מתאספת, והולכת בצייתנות לחלקה המיועדת, ופועלת לפי ההנחיות – קדיש, דברי הספד, אבן קטנה על התלולית הטריה ונגמר. ואני ניגשתי אחרונה, וניקיתי את האדמה מהמצבה הסמוכה וצילמתי, ואחר כך הלכתי עם כולם בחזרה לחניה, וכשהם נשארו לעמוד ולדבר אני נכנסתי לאוטו והנעתי ונסעתי, ואיך שיצאתי ממתחם בתי הקברות ופניתי לכיוון כביש החוף התחלתי לבכות ולא הפסקתי עד ת"א. סבא שלי, סבא יהודה האהוב נפטר.

מהרגע שהגעתי ועד שהלכתי אמא שלי היתה דבוקה לי לתחת, כאילו כלום לא קרה, כאילו זו לא היא שאחראית לילדות אומללה ולניתוק מהמשפחה. אישה טיפשה. לא יודעת למה זה מפריע לי כ"כ, לא יודעת אפילו למה כשהיא עמדה לידי ועיצבנה אותי עם ההערות והשאלות שלה, כל מה שיכלתי לחשוב עליו זה – אלוהים, תעשה שתהיה לי אמא.

סבא יהודה נולד בפברואר 1913 בהידו בסרמין, הונגריה, ונפטר במרץ 2012 בישראל. בן 99 וחודש במותו.

"מה זה, בקבוק חם?"

"כן, אני ישנה איתו עכשיו, בלילות הקרים. זה כיף."

תומאס התיישב על הקצה של המיטה, והתכופף כדי לשרוך את האולסטאר שלו. אח"כ הוא הזדקף, התחיל לדחוף את החולצה לתוך המכנסיים ואמר שפעם, מזמן, כשהיה ישן אצל סבא וסבתא שלו הם היו שמים לו בקבוק חם במיטה ואני נזכרתי פתאום בסבא וסבתא שלי. איך שהיו משכיבים אותי לישון בחדר הקטן ועושים לי "נקניק" (דוחפים את הקצוות של השמיכה מתחתי עד שהייתי מכורבלת כולי), ההשתקפות של המנורה בזגוגיות המשקפיים של סבתא, והאושר שהיה על הפנים המחייכים שלהם. ואחרי שתומאס הלך, יצאתי עם מיצי ושטפתי ריצפה והתקלחתי ומלאתי את הבקבוק במים חמים ושמתי עם הפיג'מה מתחת לשמיכה, וכשהתחלתי להוריד מיילים שהגיעו מהעבודה העיניים שלי התמלאו דמעות. פתאום היכתה בי ההכרה שאין יותר סבא וסבתא ושאני בעצם לבד בעולם.  

סבא וסבתא היו בשבילי מקום מפלט. ראשית, הם אהבו אותי מאוד ותמיד השוויצו בפני החברים שלהם שאני מציירת מאוד יפה וכשאהיה גדולה בטח אהיה מעצבת אופנה. שנית, סבתא ואני תמיד אפינו ביחד וסבא אמר שהעוגיות שלי הכי טעימות בעולם. ושלישית, אצלם הייתי רק אני, בלי אחים ומריבות. אז נכון שאחרי כמה ימים תמיד הייתי מתגעגעת הביתה, אבל ראבק, מה לא הייתי נותנת עכשיו בשביל ללכת לישון אצל סבא וסבתא.

הקיץ בצפון עשוי מחומרים אחרים. הוא חם, אבל לא באופן דביק, הוא מכה בראש אבל בעדינות, הוא מייבש מצד אחד אך מלווה משבי רוח מרעננים מצד שני. ואני, שנרדמתי בת"א והתעוררתי בלב נופי ילדותי פקחתי עיניים גדולות מול הפלאפל על פניו הייתי עוברת פעמיים ביום (בדרך לבית ספר וחזרה) ומתחתי את הצוואר כדי לנסות לראות את אולם ההתעמלות מבעד לצמרות העצים (לא הצלחתי). הכביש המתפתל הורחב ללא הכר, ובשוליו ניתן להבחין בשרידי מבנה המסעדה בה מלצרתי כשהייתי בתיכון. ברדיו השמיעו פתאום, במין צירוף מקרים משונה, מנגינה מאותם הימים, ואני חשבתי על כל הילדים שלמדו איתי בכיתה ורקדו במסיבות מאולתרות במקלט, ועל כך שהם המשיכו לחיות באותו מקום, ואיפה הייתי כעת אם הייתי נשארת גם.

כשחזרתי הביתה איתרתי אותה ביוטיוב ושלחתי לדניאל, שרקד באותן שנים רק במסיבות אחרות. "זוכר?" שאלתי אותו, והוא צחק ואמר שהיה לו את התקליט.

מי שהתבגר באמצע שנות ה 80 - יבין. (זה מזעזע, ברור. אבל זה מה שהיה)