עצמאית בשטח

השבוע היה לי טיפול אצל ענת, אחרי הפסקה של 3 שבועות, וכשהיא שאלה מה שלומי ומה עבר עלי בזמן שלא נפגשנו אמרתי שקרו בעיקר דברים טובים, והחשוב בניהם הוא שסוף סוף הצלחתי להתחבר לפילטיס, וענת שמחה מאוד ושאלה איך זה קרה, ואני אמרתי שהבנתי שאני צריכה לעשות סוויץ' בהתייחסות שלי, והתחלתי להגיע לשיעורים בנפש חפצה. "באתי רגועה, מוכנה לקבל את המטלה על עצמי, מבינה שגם אם אני לא מצליחה לעשות את כל התרגילים – זה גם בסדר. אה, ועוד משהו. המדריכה הכסחנית שהיתה כבר לא באה, והשיעורים הרבה יותר קלים", וענת צחקה. באמת מאז שהמכסחת עזבה פתאום גיליתי שביום שישי בצהרים אני כבר לא "נזכרת" שיש לי משהו דחוף שאינו סובל דיחוי ומחייב היעדרות מהפילטיס, שבשיעור עצמו אני לא מסתכלת כל 5 דק' בשעון, שאת התרגילים אני עושה בהתכוונות מלאה, ממצה מהם את המקסימום כי אני יודעת שזה רק כמה דקות וכבר עוברים לתרגיל הבא וחבל על כל רגע שאינו מנוצל במלואו. בשבוע שעבר הגיעה מדריכה חדשה, אחת ברצף של מדריכים חד פעמיים, ושלא כמו האחרים שרק הציגו את עצמם ופתחו בשיעור, היא גם אמרה שהמדריכה הקבועה, שרון, כבר לא תבוא (מצוין), ועוד לא ברור מי יעביר את השיעור הזה באופן קבוע אבל היום היא פה, והיא רוצה לדעת לכמה אנשים זה השיעור הראשון, ואם למישהו יש בעיית בריאות מיוחדת ויופי, הכל טוב, בואו נתחיל. היא עשתה הקדמה ארוכה של יציבה נכונה ונשימות והתחברות לקרקע ולשמיים, ללב ולריאות, ומשם גלשה בעדינות לסדרה של תרגילים שבהתחלה היה נדמה שהם קלים, אבל לאט לאט מרגישים איך הגוף עובד ומתאמץ, וכשעושים ברגלים תנועה של דיווש באופניים היא מבקשת ליישר את הרגל בסוף כל סיבוב ואומרת "כמו התנועה שדולפין עושה עם הזנב" כאילו שמישהו בחדר הזה ראה אי פעם דולפין בלייב (ברור. בבריכה של גן מאיר, כאילו), והנה כבר עברה השעה, וכולם מחאו כפיים בסוף, מה שלא קורה בדר"כ. השבוע היו ימים מאוד קשים בלשכה, ובנוסף כל הפקקים של חנוכה, והגשם, וזה שהייתי בלי מטריה (שכחתי אותה אצלו בשבת) ולא הספקתי להגיע לכושר בכלל, ואתמול באתי לפילטיס לגמרי בסבבה, וחשבתי מעניין איזה מדריך יהיה היום ופתאום מי נכנסה? גברת דולפין בכבודה ובעצמה, אמרה להעיף הצידה את המזרונים ולהביא מדרגה ועשתה שיעור שהיה גם מעניין וגם קשה וגם התחברנו לשורשים ולכפות הרגליים שלנו, וגם צמחנו לגובה ונגענו בשמיים, וכשהיינו בעמידת חתול והיינו צריכים לחלק את המשקל באופן שווה בין השכמות ולהחזיק את הבטן ולא להקשית את הגב, ואני בדיוק הרגשתי איך אני משתלטת על כל המטלות, והיא עברה לידי ואמרה "יופי, יופי" ואני שמחתי בלב וחשבתי לעצמי – כייף לי בפילטיס.

אמרתי לענת מה אני מצליחה ליישם מההמלצה שלה (אוכל חם, בשר, ביצים, ללא חלב פרה), ומה לא (קמח לבן, שוקולד, קפה) וענת אמרה שזה בסדר גמור, שנראה שחל בי שיפור והיא חושבת שאני אהיה חזקה ובריאה בכלל לא אצטרך אותה. חוץ מזה היא אמרה ש 100 גר' בשר בארוחה זה די והותר בשבילי, ושבאופן כללי אני לא צריכה לאכול יותר ממה שמשביע אותי, ואני נשמתי לרווחה.

המשקל בחדר כושר מקולקל. בשלושת השבועות האחרונים כל פעם שנשקלתי הייתי חצי קילו פחות.

"זה מקום מעולה למסיבות" אני אומרת לתמיר ומסתובבת ב 360 מעלות, בוחנת את הרחבה העצומה והנוף המרהיב שנשקף ממנה "חייבים לארגן פה משהו בסדר גודל בינלאומי, אפשר להכניס לכאן כמה מאות אלפי אנשים". "את חושבת שהמנהלים של המקום יתנו לנו?" הוא צוחק מבעד לריי-בן שלו ומניד בראשו לעבר המבנים הקטנים שבשולי הרחבה שמשמשים כמשרדים, "למה לא?" אני אומרת "בתמורה ניתן להם להפעיל את הבר. וחוץ מזה, אנחנו מדברים על מזרח תיכון חדש, לא?". ואני ממשיכה לתאר לו איך החדר צ'יל-אאוט יהיה במבנה המרכזי, זה עם הגג הצהוב, ואיך יראה העיצוב של הבר, ואיך שהמסיבה תמשך כל הלילה ועם אור ראשון יעלה הדיג'יי לעמדה שבצד המזרחי ופני המבלים יופנו אליו, לקבל את השמש העולה מן המדבר. וככה תמיר ואני מסתובבים בחום הגדול של יום שלישי בצהרים ברחבה של הר הבית ומתכננים את הוודסטוק העתידי שלנו, ואח"כ עוברים שוב ברובע המוסלמי לאכול חומוס וחזרה ללשכה. כבר הרבה זמן אנחנו רוצים לעשות את הסיור הזה ורק השבוע זה יצא לפועל, בעיקר בגלל שתמיר עוזב אחרי החג אז לא הייתה ברירה אלא להספיק מהר. תמיר אמר שהוא יבוא לבקר וייקח אותי לעוד סיורים בעיר, אבל לי בכל זאת היה עצוב כי ישבתי איתו בחדר מהיום הראשון שהגעתי ובלעדיו הלשכה לא תהיה אותו דבר.

היום פתחתי דף חדש ביחסי המעורערים עם חדר הכושר. הוכנה לי תכנית אימונים חדשה והבטחתי למדריך שאגיע בקביעות, ושעד הקיץ אני משילה מעלי את כל השומן המיותר. הוא ניסה ללחוץ קצת בכיוון של אימון אישי אבל אני לא נשברתי. יש גבול גם למזוכיזם שלי.

תמיד חשבתי שחומות העיר העתיקה נראו כך מאז ומעולם, אלא שתמיר הראה לי הבדלים בצורת האבן ואופי הבניה מהם אפשר להתרשם לגבי תוספות ושינויים שנעשו לאורך ההיסטוריה, רובם ב 500-600 שנים האחרונות. מה-זה התאכזבתי.

הכנתי ריבה מהקיווי שנשאר מהיומולדת של דויד. יצא מדהים. יש לזה קשר לכך שאני לא מרזה?

ערוץ MGM בהוט מציג סרטים "קלאסיים/ישנים". בזמן האחרון כל פעם שאני מזפזפת לשם אני נופלת על סרט שראיתי בקולנוע, כמו למשל מה שמוקרן כעת – "סקס שקרים ווידאוטייפ" מסוף שנות ה 80. פלא שאני מרגישה זקנה?

 מיצי ביומולדת של דויד

אנשים שוכבים על החוף בבגד ים ויש גם כמה פסיכים שנכנסים למים, והכי קטע זה שיש שירותי הצלה! (מה קרה שהם לא בשביתה?) השמש די חזקה, יחסית, מה שמונע ממני להוריד את משקפי השמש אז אני נשארת עם, בתקווה שלא אחטוף איזה כדור תועה בפרצוף. (לא חטפתי). "תגיד, לא כואב לך התחת?" אני שואלת אותו אחרי איזה חצי שעה (יותר? פחות? נאבד לי הזמן) של ריצות והתכופפויות לכדור, שעשו לי התכווצות שרירים איומה בשיפולי הישבן אבל הוא שומר על ארשת אדישה ואומר שלא. ממשיכים. שנינו חלודים כהוגן אבל עם הזמן ניכר שיפור ולפעמים אפילו מצליח לנו איזה 5-6 חבטות רצופות. במטקות אפשר ללכת על חבטות לגובה (כלומר יצירת מסלול של קשת גדולה) לעומת חבטות ישרות (כלומר שטוחות) שהן יותר מהירות ובדר"כ מאוד חזקות. אנחנו התחלנו ב"ישרות", מה שהיה מגוחך לחלוטין כי לרגע לא היה סיכוי שנעמוד בקצב, ובהנחייתו עברנו לחבטות לגובה, שנותנות מרווח זמן להתכונן לכדור וסיכוי גבוה יותר לחבוט חזרה. טוב, זה לא שככה הגענו לביצועים מרהיבים אבל בכל זאת שיחקנו במרץ שעה די ארוכה, עד שאני החלטתי שספגתי די והותר נזקי שמש להיום (התכנית המקורית הייתה פינג פונג בגן מאיר אז הייתי בלי קרם הגנה) והכרזתי חד צדדית על הפסקה. בקבוק בירה, שאיכשהו הצליח לשמור על טמפרטורה ראויה, וסיגריה היוו סיום ראוי למאמץ הספורטיבי, וכשהגעתי הביתה זחלתי על ארבע למיטה תוך הדחקה טוטלית של כל העבודה שיש לי. (מאז קמתי והשלמתי פערים).

כשהיינו בים, נזכרתי פתאום בחלום מאוד ותיק שלי לשחק כדור עף חופים. יש מצב שיקבלו אותי עם התכווצות שרירים בתחת?

אני בעיצומו של מבצע ניקיון אבנית וחלודה מאלמנטים שונים בחדר האמבטיה. בינתיים עשיתי את הכיור, הראש טוש + הצינור במקלחת, ועכשיו אני מתמודדת עם הברזים. הכי עדיף זה לפרק ולהשרות (מה שעשיתי עד כה), אבל מהפחד שלא אצליח להרכיב את הברזים בחזרה עטפתי אותם בנייר טואלט אותו הספגתי ב"סילית". אם זה יצליח אני רושמת על זה פטנט.

אתמול בא לבקר אותי דניאל אחשלי והיה מאוד כיף, א. כי לא ראיתי אותו הרבה זמן ו- ב. כי הוא סידר לי את המחשב. חוץ מזה נתתי לו שקית עם חרוזים ששמרתי לבנות שלו, מה שעורר בי זיכרונות רחוקים מהזמנים שאני הייתי מקבלת "מציאות" כאלה מדודה שלי, וכמה שזה עשה אותי מאושרת. איך פתאום הגעתי להיות בצד השני?

שכחתי לכתוב שישבתי אתמול עם גולדי ב"דליתה". אז רק ב 2 מילים: הגוגלהוף? מעולה!!! 

 בדליתה מגישים גוגלהוף קטנה כמנה אישית.