היינו שישה. טלי הישראלית והנרייטה ההולנדית - שתי בחורות חסונות וטובות מזג בנות 30, שחרשו כבר חצי עולם. טלי היא חברת ילדות של ג'יימס, והנרייטה היא בת הזוג שלה כבר כמה שנים. קרוליין ואדי, שהם זוג עולים חדשים מאוסטרליה בני 26 וחברים-של-הנרייטה מהאולפן לעברית. הוא בחור שקט וסימפטי, והיא – מהדורה קלאסית של ג'ואיש פרינסס עם עיניים כחולות, עור צח ואף סולד, שהייתה קצת בטראומה מהתנאים אבל במקביל הפגינה כושר גופני לא רע ועמדה בכבוד במשימה. ג'יימס – הקצין (במיל.) מיחידה מובחרת שהשהות בשטח הציתה בו געגועים עזים לשירות הצבאי, ושאם רק היה יכול היה מכפיל לנו את אורך המסלול ומשקל התרמיל, ואני - שולה-שמבדוי, שרוב הזמן הלכתי לי בנחת במאסף, שיחררתי פה ושם הערות עוקצניות שגרמו לטלי לפתח אלי חיבה מיוחדת ("את מוצאת חן בעיני, שולה"), הסברתי קצת על ממצאים בשטח (כאילו לא עברו 10 שנים מאז ששכחתי כל מה שלמדתי בחוג לארכיאולוגיה) וסחטתי קריאות התפעלות נוכח המיומנות שהפגנתי בהברקת מחבת מטונפת ושרופה בתנאי שטח (משפשפים בחול, רוחצים במעט מים ומחממים טוב טוב על הגזיה כדי לחטא מחיידקים).
טיילנו בשמורת הר הנגב, שלמעט שבועיים בשנה (סוכות ופסח) היא שטח אימונים הסגור לכניסת הקהל הרחב. יצאנו מת"א ביום ה' אחה"צ והגענו בשעת לילה מאוחרת לחניון "בורות לוץ" (דר'-מע' למצפה רמון, על כביש 171) שם עשינו את הלילה (קור כלבים. אולי עצמנו עין אבל לא ממש ישנו). למחרת החנינו את הרכבים ליד הבסיס הצבאי שבהר חריף, הכתפנו תרמילים עם ציוד ליומיים ויצאנו לדרך. עלינו את הר רמון (מדרום לחניון בו שהינו בלילה), ירדנו למכתש שנמצא ממזרח לו ואשר נחצה ע"י נחל רמון, חצינו אותו ועלינו על הר עידו, שם התעכבנו לארוחה ומנוחת צהרים. משם ירדנו לנחל ערוד והגענו קצת לפני החשיכה לחניון מסומן למנוחת לילה. הקמנו אוהלים, ארגנו מדורה והיינו בטוחים שאנחנו לבד במדבר, עד שהתבדינו ע"י זרימה איטית אך קבועה של רכבי 4X4, על נשותיהם וטפם. בסביבות 18:00 נכנסתי לנוח קצת באוהל, כי היה עוד זמן עד לארוחת ערב וכשהרמתי שוב את הראש היה 6 בבוקר, ואני פתחתי את הריצ'רץ' של האוהל אל תוך מראה מרהיב של גוש צבע כתום העולה מבין ההרים. מזמזנו בנחת את הבוקר עם ארוחה מושקעת שכללה פלטת ירקות, פראנץ'-טוסט, חביתה עם קבנוס וגבנ"צ למי-שלא-אוהב-לחם-מטוגן (נחשו מי?), סנדוויץ' חמאת-בוטנים-ריבה (הלהיט שבתפריט. לא נגעתי), עוגה ושתייה חמה. ב 9 בערך התחלנו לצעוד בנחל ערוד לכיוון מערב, ממנו עברנו לנחל אליאב (בהצטלבות של הנחלים ערוד-אליאב-קציעה יש תצפית מרשימה לכיוון דרום, שם גם הצטלמנו) וממנו לנחל לוץ עד המפגש עם כביש 10, שם תפסנו טרמפ לרכבים שחיכו לנו בהר חריף, והגענו לת"א ב 20:30 בערך. סה"כ הלכנו כל יום כ- 16 ק"מ, כאשר היום הראשון היה קשה לכולנו (למעט ג'יימס) הן מבחינת תוואי המסלול והן מבחינת כובד המשא, והיום השני היה סביר בהחלט, והותיר לנו אנרגיות להתעכב על פרטים בשטח (גיאולוגיה, זיאולוגיה וארכיאולוגיה) ולערוך דיונים סוציו-פילוסופיים.
המנוחה האחרונה נערכה בצלה הרחב של אלה אטלנטית, כשאנחנו מנסים לחסל כמה שיותר מהאוכל שנישאר ודנים בכובד ראש בסוגיות בוערות כגון איפה מגדלים תירס גמדי ואיך קוטפים ומקלפים אותו, כמה קופסאות שימורים ניתן להפיק מדג טונה בודד (ג'יימס אומר ש- 1,000), האם "שקד" נחשב ל"אגוז" ואם לא - למה, ומי אחראי להמצאה הקולינרית המופלאה הידועה בשם "חמאת בוטנים". פענוח התעלומות הנ"ל הוטל עלי, ואם מישהו יכול לסייע – אני אשמח.
למחרת בבוקר התעוררתי כרגיל מוקדם, ובקושי יכולתי לזוז עקב גוף כואב ודואב ושלפוחיות מים בכפות הרגלים. כשחזרתי מהסיבוב עם מיצי כל מה שרציתי היה לזחול חזרה למיטה, אבל בדרך לשם כפות הרגלים היחפות שלי הרגישו כל גרגר של ליכלוך שהיה על הרצפה, והיו הרבה כאלה. שעה לאחר מכן יצאתי מהמקלחת. הדירה הייתה שטופה ומסודרת, מכונת כביסה אחת מקופלת, השנייה תלויה על החבל והשלישית עדיין מסתובבת. "עכשיו אפשר להתפגר בלב שקט" אמרתי למיצי ומשכתי את השמיכה עד מעל לראש. לא מסוגלת להירדם כשהבית מטונף.
לקחתי קשה את היכולות המצומצמות שלי בכל הנוגע לנשיאת ציוד על הגב. עד לפני הסופשבוע הזה הייתי בטוחה שאני יכולה לסחוב 18-20 קילו, והנה באה המציאות האכזרית בדמות תרמיל במשקל 13-14 קילו וטפחה על פני. טרם הוחלט על תגובה הולמת (משטר אימונים קפדני מול התעלמות אלגנטית).
תודה רבה-רבה לתאום-הנפש שלי אשר התנדב להשגיח על מיצי בהעדרי ובכך איפשר לי לצאת לטיול בלב שקט, מתוך ידיעה שמיצי שלי בידיים טובות. תודה גם לזה שביקשתי ממנו עוד קודם לכן, ואשר הסכים מיד. כיף לי שיש לי אתכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
