ולפעמים זה קשה.
להתנתק ממי שהיית פעם, שכל כך הזקת לעצמך.
לאובססיות הטבעיות שלך,
ופשוט לסתור את עצמך.
להלחם בעצמך בשביל להפסיק עם ההרס העצמי.
והכל מתערבב.
והכאב והשמחה מתאחדים.
והדמעות לא יוצאות, הן לא יוצאות מהעיניים.
והוא.
שוב המבטים שלנו נפגשים.
והלב פועם, וכואב.
נקרע מהידיעה שאסור.
וכל כך כואב. אבל כל כך טוב. לראות אותו כל יום.
"זה יגיע"
לא מסוגל...נמאס לי לפנטז עד כדי טירוף כל הזמן..למה תמיד להכל יש את הפרט הקטן הזה דופק הכל?
אני צריך עבודה....
חיפשתי כבר בכל מקום.
או קטן מדי או בן.
גאד.
זה מתסכל.
מעולם לא הייתי כל כך מרושש.
טוב...שקר...אבל...עדיין. שונא תקופות כאלה.
בית ספר..
תמיד תשמור על החיוך..גם אם זאת מסכה.
רק ככה אני מצליח לעבור כל יום, עם החיוך המזוייף-לא מזוייף התמידי.
אבל לפעמים יש את הסדקים..לפעמים.
מתגעגע אל אוריה.
מתגעגע למרפאה התמידית שלי.
מה שכן יש לי זמן בשפע עם ניצן..שזה דבר שמאוד התגעגעתי אליו.
אבל קשה לי בלי אוריה. מאוד.
סוף סוף.
סוף סוף מתחיל לכתוב שוב.
סוף סוף מקום לפרוק בו.
למרות שהכאב מתחזק מיום ליום.
אבל יש דברים שמסתדרים.
אני ואלה למשל די בסדר עכשיו..
מסתבר שאני קורא אותה בקלות.
לא משנה.
אני לא יכול עם זה. עם לראות אותו כל יום. משגע אותי. משגע אותי. משגע אותי...
מה שכן, למדתי לנגן בחליל.
לימדתי את עצמי..אני משתפר.
אין לי הרבה מה לכתוב...
אני אוהב אותו. אבל אסור. אני רוצה חבר.
דקל
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
ההוא שכותב