"החיים המותנים הם סבל, לסבל יש סיבה, יש סוף לכל סבל, ויש דרך המובילה לסוף זה"
האמת הראשונה
שביטא בודהה היא: “יש סבל”. התגובה הראשונה לכך היא קרוב לודאי: “איזו אמירה מדכאת!"
אבל למעשה כוללת אמירה זו הבטחה גדולה. היא מצביעה על כך שקיים אושר ללא גבול. כמעט כולם שוכחים את האופי המותנה של התופעות: הן תלויות ברמה שבה הן נחוות. ודאי שבודהה אינו צריך לספר לאיש שיש ימים שמחים וימים עצובים. כולם יודעים טוב מאוד איך הם מרגישים, ויכולת זו אינה תלויה באינטליגנציה. בודהה נחוץ עבור מה שלא יודעים. ללא בודהה אנו מחמיצים את רמת המודעות הבלתי-מותנית – מצב של שמחה עליונה שאינו נפרד מההארה.
האמירה “יש סבל” כוללת בתוכה את כל התופעות של העולם המותנה; כלומר בהשוואה ל הארה כל התנסות שהיא תהיה חיוורת מאד. בהשוואה לעוצמה הקורנת של המרחב הפתוח חסר הגבולות הכול סבל; לידה – סבל, חולי – סבל ומוות – סבל. התנסות בלתי-נעימה – סבל, והפסקתה של התנסות נעימה – סבל. מצבים רגשיים ניטרליים אף הם אינם חופשיים מהשפעתם של גורמים ונסיבות בלתי נשלטים. האדם שרוי בתהליך מתמשך של סבל. אפילו ברגעי האושר החזקים ביותר של העולם המותנה קיים סבל. הגל היפה ביותר הוא פחות מספק מאשר הים עצמו.
אמת ראשונה זו אינה אפוא צביעת המציאות בשחור, כפי שנראה במבט ראשון – אלא אמירה אופטימית ביותר. מי שאומר לנו שטבע ה תודעה המפותחת הוא הרבה מעבר לכל מה שחווינו עד עכשיו מעשיר אותנו ללא גבול.
האמת השנייה
שביטא בודהה היא: "לסבל יש סיבה". זוהי האמת על מקורו וסיבותיו של הסבל (סנסקריט: קארמה או סמודאיה). הבורות הבסיסית היא המקור לכל הסבל; אי-הידיעה מלכתחילה של טבע כל היצורים והתופעות. אין הכוונה לחוסר ידע או השכלה, אלא לתפיסת עולם מוטעית מבעד למערך השקפות, חוויות ודפוסי-חשיבה, שעל-פי ה בודהיזם מנוגדים לאמת הבסיסית והמוחלטת – כלומר להבנה שגויה של המציאות.
בודהה הסביר שזהו חוסר-יכולתה של תודעה לא מוארת לקבל את העובדה שהרואה, הנראה ופעולת הראייה תלויים זה בזה, וכל אחד מהם מהוה חלק משלמות אחת. אדם יכול להיות מודע לאיכויות רבות; גודל, אורך, צורה, טעם, צבע או משקל של כל הרשמים הנקלטים – וגם להתייחס ברצינות לכל המחשבות והרגשות החולפים בו; אולם בחיפוש אחר נקודת אחיזה כלשהי ב תודעה, מתברר עד כמה מעט הוא יכול למצוא את עצמו. האנשים יודעים הרבה על התופעות – אבל לא-כלום על המהות שחווה אותן.
חוסר-יכולת זו של ה תודעה להכיר את עצמה – הוא המקור לכל העולם המותנה, הסיבה לכל הסבל.
על רקע מוגבלות זו של ה תודעה מופיעה אשליה של דואליות, כלומר: היכולות השונות של ה תודעה מתקבלות כשני דברים נפרדים. טבע ה תודעה, שבמהותו הוא מרחב פתוח בלתי-מוגבל, נחווה כ“אני”; וכל המתהווה או מתגבש במרחב זה הוא “אתה” או “העולם על כל תופעותיו”. אף שהכול ארעי ומשתנה ודבר אינו קבוע או ממשי באמת, רווחת האשליה שהתופעות אכן ממשיות. בגין ההפרדה בין “אני” לבין “אתה”, בין “פה” לבין “שם”, מופיעים הרגשות המטרידים העיקריים: משיכה, דחייה ובעיקר בלבול. מהמשיכה נובעת היקשרות או היצמדות: את מה שמושך אנו רוצים לשמור. מהדחייה נובעת קנאה: אין אנו חפצים באושרו של מושא דחייה או סלידה. בלבול גורם לגאווה מתבדלת: ראיית תנאים עכשוויים, כנעורים, יופי ורכוש כאמיתיים וקבועים, אף-על-פי שהם זמניים וברי-חלוף. קיימת גם גאווה מכלילה ובריאה; גאוות ה“אין-כולנו-נהדרים?”. גאווה זו נובעת מההבנה שבכל היצורים קיים הפוטנציאל להיות בודהה, והיא מביאה תועלת רבה.
על-פי לימודיו של ה בודהה, ששת הרגשות המטרידים המופיעים ב תודעה יכולים לבוא ליידי ביטוי ב-84,000 שילובים שונים. למרות היותם בשינוי מתמיד אנו מתייחסים אליהם כאמיתיים. בדרך-כלל עם הופעתם של רגשות, יתקשה האדם להבחין בעובדה שרגע לפני כן רגשות אלו לא נכחו ושלאחר מכן ייעלמו, ושאף במהלך הופעתם משתנה אופיים. הנטייה להזינם באנרגיה ולאפשר להם להשפיע על מחשבות, מילים ופעולות, פירושו לזרוע באורח קבע זרעים לסבל ובלבול הן בתת-ההכרה והן בחיים. הרשמים המנטליים נקלטים בתת-ההכרה ובהבשילם רק מובילים לקשיים נוספים בעתיד. כאשר קשיים אלה מופיעים – מנטליים, רגשיים וחיצוניים כאחת – מתפתחת הנטייה להאשים בכך אחרים, ואיננו זוכרים שאנו היינו הגורם. וכך, שוב ושוב, מפעולות, מילים ומחשבות נוצר סבל נוסף. לפיכך ב בודהיזם נחשבת בורותה של ה תודעה לסיבה היסודית לכל הסבל. אין אנו מודעים לטבענו האמיתי.
האמת השלישית
טען בודהה: "יש סוף לסבל". זוהי האמת על הסיום המוחלט של הסבל וסילוק מקורותיו. מושג מצב בו לא קיים עוד סבל. מצב בו טוהרו הפרעות התודעה (בורות, קנאה, גאווה, היקשרות, כעס) – מצב הנחווה מעבר לסבל וסיבותיו. זהו מצב מושלם, שבודהה עצמו שוהה בו בקביעות. מאז ה הארה שלו המחיש בודהה ללא הרף את האמת המוחלטת של ה תודעה: זוהי מודעות יודעת-כול, מרחב חסר-גבולות נטול פחד, אושר עילאי תמידי. ממצב זה נובעת החמלה, והיא באה לידי ביטוי באופן בלתי-נפרד מכל פעולותיו. התודעה המוארת כמוה כשמש: קורנת על הכול מתוך כוחה שלה.
השחרור, המכונה נירוונה, נחשב להישג הרוחני הגבוה ביותר במסורת ההיניאנה (הדרך הקטנה). אולם, על-פי מסורות המהיאנה והוואג'ריאנה המזוהות עם נקודת ההשקפה של הבודהיסטווה מצב השיחרור הוא שלב אחד לפני שלב ההארה. כלומר מתרגלי ההיניאנה רק ממיסים את אשליית האגו, ההצמדות לרעיון ה"אני" – וכך אינם סובלים עוד ואינם מושפעים על-ידי קארמה. אולם, מה שבודהה לא לימדם מאחר וכנראה לא היו מספיק פתוחים לכך, הוא הרעיון שמלבד האגו גם כל התופעות האחרות, פנימיות וחיצוניות, אינן קיימות לכשעצמן. בודהה לא לימד ברמת ההיניאנה שהעולם הנחווה הוא למעשה היטל של ה תודעה, בדומה לחלום. בעובדה זו יכול היה להכיר רק מי שחווה הארה מלאה. מנקודת המבט של המהיאנה והווג'ריאנה, מתרגלי היניאנה אינם מודעים לכך שניתן להגיע למטרה נעלה יותר מהמסת אשליית האגו, ולכן אינם מבחינים בין שחרור ל הארה. מאידך, מסורת ההיניאנה אינה מחשיבה את המהיאנה או הוג'ריאנה ל בודהיזם אוטנטי ואין היא נותנת אמון בנקודת השקפתן.
האמת הרביעית
והאחרונה של בודהה היתה: "קיימות דרכים לסיום הסבל". אמת זו מתייחסת לשיטות מוחלטות שתרגולן מביא לסיומו של הסבל. שיטות יעילות אלו אינן תלויות בזמן. המדיטציה המשתמשת ברמת דרך היהלום במלוא היכולות של הגוף, הדיבור וה תודעה היא אחת משיטות אלו.
ארבע האמיתות האצילות היו ההדרכות הראשונות של ה בודהה לאחר שהגיע ל הארה. על-פי המסורת הבודהיסטית ניתנו הדרכות אלו לחבריו הסגפנים, עמם תרגל עוד לפני שהיה למואר.
מאז ה הארה שלו לימד ה בודהה ללא הפסק, כשהוא מוקף תמיד באנשים מרתקים ומוכשרים, ובמהלך 45 שנה העביר 84,000 שיטות העומדות עד היום לרשותו של כל החפץ באושר מוחלט.
לקוח מאתר http://www.buddhism.org.il
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
