קליינשטיין שר לי ברקע כשאני יושבת עכשיו מול מסך המחשב, מחפשת, אולי הוא יתן לי תשובות.
על הזין שלי!! עדיף שיהייה כלום מאשר שיהייה לי אותך!!
"הכוח נגמר והלב נשבר" הוא מוסיף (עדיין קליינשטיין:)
לא!
הלב אמנם שבור, אבל את הכוח נאגור מחדש.
אתם מכירים את זה שאתם מבטיחים לעצמכם משהו ונשבעים בכל היקר לכם לעמוד בהבטחה הזו, או שאתם יודעים שאתם עושים משהו שפוגע בכם, או שבסופו של דבר יפגע בכם, אבל אתם תעשו את זה בכל זאת?!
כן? אתם מכירים? .... משתתפת בצערכם! אתם לא מכירים? אל תדאגו, תקראו עד הסוף... כבר תבינו.
עד לפניי שנה ככה, הייתי בצד של כל אלה שלא מבינים (הייתי מאוד שמחה להשאר שם), תמיד עמדתי במה שהבטחתי לעצמי, לא שברתי את העקרונות שלי, ובטח ובטח לא את ההבטחות שלי לעצמי. ויותר מזה. בחיים, אבל בחיים (!!) לא עשיתי משהו שידעתי בוודאות שיכאיב לי אח"כ.
אבל אז היא הגיעה, ועשתה לי איזה שריטה עמוקה במוח בדיוק במקום הזה שפעם עזר לי להבדיל בין טוב לרע.
ואם תמיד אמרו לי שהעולם מתחלק לשני סוגים אנשים: אלה שלומדים , ואלה שלומדים בדרך הקשה... אז אני שברתי את המיתוס - אני לא לומדת בכלל, אני חוזרת על זה שוב ושוב שוב ושוב ושוב ושוב ושוב...ו..שוב.
הלב שלי יכול להשבר מליון פעם מאותו בנאדם, ואני אתן לזה לקרות גם בפעם המליון ואחת.
ואני יודעת, אני פשוט יודעת שמקומו של חרא זה בפח כי הוא מסריח את כל האזור, אבל לא!!! אני יתן לו לעמוד באותו מקום להבריח את כל הטוב ולהביא לפה מלא זבובים שיציקו לו.
אוח, אני כל כך מחכה ליום שאני יעיף אותה מהחיים שלי אסתכל אחורה ואצחק על עצמי על הרמות ההיסטריות של פתטיות וטימטום שאני מצליחה להגיע אליהם.
וכל האמונה העוד יותר מטומטמת הזאת שלי שאני יכולה לשמור על קשר אפלטוני עם האקסים\אקסיות שלי, אז עם אחד הזדיינתי שנה אחרי, סתם כי היה בא לנו, עם אחת זה בסיס קבוע של לעקוץ אחת את השנייה, עם אחת אחרת זה חברות דיי טובה, אבל כל כך לא כנה. המתח המיני, התחרות, הכל. איכס.
והיא. שהיא סתם עושה לי את החיים יותר קשים. בעצם מה אני בכלל מאשימה אותה? זה החרא שלי. זה אני! אני! אני! אני! הכל החלטות שלי.
בקיצור, אחרי כל ההתפרקות הזו של כל התיסכול שסובב אותי בלי סוף, הגעתי למסקנה שלא הצלחתי להגיע לשום מסקנה.
אז ... אמ... אני אפרוש בשיא (?!)
וזהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
