הלוואי והייתי יודעת מאיפה להתחיל.
עבר כל כך הרבה זמן, מאז שישבתי מול המחשב וכתבתי.
זה לא שהפסקתי לכתוב, פשוט כתבתי את זה ביומן שלי, במקום שידעתי שאני לא אפתח לשם קריאה, אלא רק לשם כתיבה.
הפעם, אני רוצה לראות את זה. ככה מידי פעם להזכר שיש לי בלוג, להכנס ולקרוא את הכל.
כל כך הרבה עבר עליי, שהפסקתי להבין את עצמי. התיסכול משגע אותי. אני כל כך מחכה שספטמבר שיגיע, רק כי איתו גם בא השינוי.
רע לי. אני לא מוצאת מקום שבו טוב לי באמת, לא משנה עם מי אני נמצאת.
חשבתי שמצאתי, אבל טעיתי. הכל היה שקר.
בדרך הבייתה מהמקום הזה, חשבתי הרבה, על הכל. על כל אותם אנשים שהיו חלק מהחיים שלי, על אלה שעדיין, ובעיקר על אלה שהייתי רוצה בחיים שלי ועל אלה שעדיף שלא יהיו, והבנתי , שלא משנה מה... אף אחד מהם לא יהייה מי שאני צריכה.
זה לא שאני מנסה לשנות אותם, אבל בשיא הכנות, חוץ מאחד.... כולם חרא!
ועצוב לי, עצוב לי להגיד את זה על אנשים שאני קוראת להם 'חברים'.
כל אחד יותר אגואיסט מהשני, וכל אחד אינטרסנט. וכן, אין ספק שאני חלק מזה, אבל לא הייתי רוצה להיות. אני לפעמים מרגישה, כאילו גוררים אותי בכוח לתוך הביצה הזו.
אני לא שלמה עם עצמי. אז אין ספק שאין לי מה לצפות שאחרים יהיו, אבל בכל זאת, רק מצפה שהם יהיו בני אדם. שיהייה להם אכפת, או שלפחות יפסיקו להגיד שאכפת להם.