אני יכולה לקום בבוקר,הכי שמחה בעולם ובשנייה ירד לי המצברוח.
אני נותנת לעצמי ליפול,כל הזמן אומרת לאנשים לא לשמור בפנים ולשתף ואני כבר תכף מתפוצצת
הצבא הזה,שעד לפני 4 חודשים הכי נהניתי ממנו בעולם מתחיל למרר לי את החיים.
אז נכון,אני ג'ובניקית בקריה,אבל מתמודדת עם מפקדת שטן במלוא מובן המילה
אישה שאין לה מושג ביחסי אנוש,איך להיות בן אם,לא יודעת להעריך אף אחד. ילדה מפונקת מרמת אביב שחושבת שמגיע לה הכל.
להגיע כל יום למקום הזה ולסבול את היחס הזה ממנה,לאט לאט שובר אותי,אני לא מצליחה לתפקד.
איך הגעתי למצב שאני עסוקה בלהתבודד,שאני כל כך חסומה ולא יכולה ומצליחה לדבר עם אף אחד?
פתאום הכל מתפרק מסביב ואני מתחילה להרגיש יותר ויותר חנוקה אבל גם שאם אני אדבר אין סיכוי שמישהו יבין אותי,הם עסוקים מדי בעצמם..
אני מנסה כל בוקר לקחת נשימה עמוקה ולצאת אל יום חדש ובאמת משתדלת לפתוח כל בוקר באנרגיות טובות ובהרגשה חיובית אבל מהר מאוד אני מבינה
שאני סתם משלה את עצמי ושאני מרגישה ריקנות מבפנים.
החיים שלי בעצם לא זזים לשום מקום,אני נמצאת בדיוק באותו מצב שהייתי בו כשהתגייסתי ואפילו כשסיימתי י"ב.
אני רואה את כולם מסביבי גדלים,מתפתחים, חווים את החיים,ואני עומדת בפינה מסתכלת ומוחאת להם כפיים.
מן תחושת מרמור משתלטת עליי,אני אדישה לעולם ולא כל כך אכפת לי מאף אחד.
אני לא אוהבת את זה
אני לא אוהבת את הריקנות הזאת שאני מרגישה,כאילו כלום לא שווה יותר
מנסה לחפש מה כן שווה...