הפעם האחרונה שכתבתי פה הייתה לפני כמה שנים, היום אני בת 24, סטונדטית, חיה חיים (לא את ה-חיים) ופעם קודמת שכתבתי פה אני חושבת שעוד לא הייתי בצבא.
ישבתי מול המחשב ולמדתי למבחן שיש לי שבוע הבא כשאני בניסיונות עלובים לעידוד עצמי.
פתאום נזכרתי שלפני כמה ימים הייתי בהופעה עם ההורים שלי, השנה הזו לא הספקתי ללכת לאף הופעה, לא ראיתי חברים, מעטתי לצאת ודיי שכחתי מה העולם יכול להציע.
בהופעה הופיעו מוש בן ארי ודודו טסה; אני זוכרת שעמדתי על המדרגות, הסתכלתי על הקהל שזז מצד לצד בתנועות אחידות והרגשתי את הווייבים חודרים אליי.
אני זוכרת שהרגשתי שהנפש שלי משתחררת ואני קמה לתחייה מחדש, ברגעים כאלה הכל נראה כל כך קטן ולא חשוב, זו סיטואציה שמכניסה אותך לפרופורציות ולא בשל היותה מכוננת, לא מדובר פה בהרצאה על מהות החיים או ספר עמוק על מי אנחנו ומאיפה באנו אלא אמן על במה שר לקהל של אלפים, ועדיין (כנראה שבגלל), התחושה הייתה עילאית.
כנראה שבשביל שהופעה תהיה באמת טובה האמן צריך לבוא מבפנים ובאמת אמרתי לאמא שלי שהוא בכלל לא רואה שאנחנו פה (מוש) אלא שר עם עצמו ונהנה מהעולם, אהבתי את זה מאוד.
בכל אופן תוך כדי שאני יושבת פה עם עצמי טובעת ביגון מטופש (עכשיו זה מרגיש מטופש לפני דקות אחדות זה היה אמיתי עד כאב) נזכרתי שכשהייתי בת 15 חיה חיים (אז ההגדרה לא הייתה "לא ה-חיים" אלא אלוהים ישמור) הייתי בהופעה אני לא זוכרת של מי אבל שוב עמדתי והבטתי על הקהל ונשמתי לתוכי את הווייבים וזה הפיל אותי מהרגליים, הרגשתי שכל העולם הזה הוא פשוט כלום והכל אבל אבלים ואפשר לקפוץ לתהום העמוקה ולהשתחרר מכל הכבלים.
זה אמנם נשמע אובדני ואכן הייתי אובדנית באותה התקופה אבל דווקא זו איננה כוונתי אלא בכוונתי להעביר את התחושה שהאיברים הפנימיים שלך (בעיקר הלב והבטן שמתהפכת) יוצאים החוצה אל העולם ויהיה מה שיהיה ובעיקר חופש.
אחרי ההופעה החלטתי עם עצמי (החלטה כזו שלא מספרים לאף אחד כדי שתיהיה אמיתית) שמעכשיו אחת לחודש, לא משנה מה, אני עושה משהו כיף כדי לא לשכוח.
לא לשכוח מי אני ושיש עולם בחוץ והוא טוב, עולם שבו לא שופטים אותך על איך שאתה נראה או על כמה קיבלת במבחן, אלא אנשים באים להנות ועל הזין שלהם מה שמסביב (אני לא תמימה אני יודעת שלא באמת על הזין של כולם מה שמסביב אבל מבינתי כן).
קצת עצוב לי שכל כך הרבה זמן לא הרגשתי את העוצמות האלו, זה קלישאתי, זה כמו לומר למישהו "אתה חייב לצאת אתה לא מבין כמה טוב זה יעשה לך" אבל נכון, אתה כבר לא זוכר איך מרגיש להיות כזה בנאדם פשוט שנהנה ממה שיש ומרחף מעל השיט לא כי הוא קופץ מעל אלא כי הוא מעל, הוא לא רואה את זה הוא פשוט חי.
אתמול כשהתחלתי ללמוד למבחן דיברתי עם עצמי כל הזמן כדי לשמור על מורל, לספר לעצמי בדיחות והיום שכחתי ותראו מה קרה.
אני חוזרת לדיבור עם עצמי.
עד כאן הייתי אני והיה כיף לחזור לביקור
בבלוג זה
בכל הבלוגים
