עברתי ומחקתי את כל הפוסטים שלי.

650 קטעים בקפיצות של 30.

חשבתי על שמש נצחית בראש צלול, והרגשתי גם כמו המדען המטורף שעובר זיכרון-זיכרון ומוחק אותו, וגם כמו ג'ים קארי שמתחבא מתחת לשולחן ומנסה לברוח מהמחיקה הבלתי נמנעת.

אני מרגישה קלה יותר עכשיו.

אני מאוד שמחה שהייתי פה, שמחה שכתבתי כל כך הרבה, שמחה שחזרתי לפה ממש כמה רגעים לפני הסוף, שמחה שהיתה לי הזדמנות לקרוא הכל מההתחלה עד הסוף, עוד לפני שידעתי שזה הסוף.

תודה לכל מי שהיו פה והגיבו. תודה למי שכתבו והרשו לי להציץ לחיים שלהם.

נראה שבינתיים אם אני אכתוב זה יהיה לקבצי וורד על המחשב.

אם אני אבחר לעשות את זה באופן פומבי אני אמצא דרך להודיע למי שחשוב לי שיקרא.