| 7/2008
מחשבה על התבגרות בראי סמס לילי
אתמול בחצות בדיוק שלחתי אל אורית הודעת סמס ואיחלתי לה יום הולדת שמח. זה מנהג קבוע שאנחנו מקפידים עליו מאז הכרנו ולמדנו באותה הכיתה בתיכון ובכלל, כבר לפחות שמונה שנים. יום ההולדת של אורית הוא אירוע סמלי ומכונן לכולנו. אולי בגלל שהוא חל בראשון ביולי ותמיד נחגג - דאז - בחופש הגדול ובתאריך יפה וכללי של הקיץ, אבל לא זו הסיבה האמיתית. בעיני רוחנו אורית תמיד נתפשה כמקדשת העיקרית של תרבות ימי ההולדת. לא בצורה מתלהמת וילדותית אלא בצורה מכבדת וקורקטית, ואנחנו תמיד נשמענו לבשורה ושמרנו על חשיבותו של המוסד הזה, שמונה לך בחינניות איקס קיצים או חורפים להווסדך, מעוז המערביות. ההתלהמות סביב יום ההולדת של אורית היתה בעלת משמעות עקרונית: כזו שאומרת, אנחנו אולי לא קפדנים במשך כל השנה והמוסד הזה לא באמת אקוטי עבורנו, אבל בעצם "החגיגה" של אורית היא החגיגה של כולנו, שמזכירה לנו שאנחנו משחקים לפי החוקים, נותנים לאירוע הזה את המשקל הראוי שהחברה העניקה לו, ואולי בכך יוצאים ידי חובה ומרגישים שאנחנו חברים בסדר ואנשים נכונים בסך הכל.
השנים נקפו והתגייסנו לצבא, כל אחד ליחידה אחרת, הכרנו אנשים חדשים וכטבע הדברים התרחקנו במידה מסוימת האחד מן השני. אבל יום ההולדת של אורית תמיד עמד בעינו, עמוד האש של החברות הותיקה והטובה, עוגן שמזכיר לנו מאיפה באנו ושחברים אמיתיים (?) לא שוכחים. מדי שנה, גם בזמני התקשרויות רופפות יותר, כולם התכנסו לארגון יום ההולדת המיוחד והחגיגי. תזכורות קופצות בפלאפונים, שיחות ממכרים ישנים, כותרת אחת גדולה: "מה עושים השנה". במלים אחרות העניין כבר הפך, שלא בצורה מפורשות, לסוגיה אחרת. "זה הזמן היחידי שלנו בשנה שכולם נפגשים".
אבל עוד דבר קרה במרוצת השנים, וזה לאו דווקא הריחוק היחסי או החיים הפרטים שכל אחד החל לפתח עבור עצמו. חל תהליך אחר, עמוק יותר, לאו דווקא פיסי אלא יותר מנטלי. התבגרות. אמיתית. רגועה. אולי אפילו עייפה קצת. לפני כמה ימים כתבה ידידתי בטי פוסט בבלוג שלה, שבו היא מתארת תחושת בגרות שנחתה עליה פתאום בזמן שהיא רבצה בבריכה ופתאום נדרשה לתפקד, שלא בידיעתה אפילו, בתפקיד "מבוגרת" שמצקצקת לילדים. היא מספרת על כל השיקולים שפתאום רצים לה בראש, דברים שלא היו שם פעם ושלפתע, לאט וביסודיות, מצאו את דרכם אל חוט המחשבה שלה. סיכונים מחושבים. תמורות מול תועלות. נשימה יתרה שמסמלת, לטוב או לרע, משובת נעורים מתקהה.
המחשבות של בטי הן לא הפעם הראשונה שנתקלתי בנושא, או ליתר דיוק, יצא לי לחשוב עליו כשלעצמי. למשל כשאני מסתכל מבעד לחלון ורואה ילדים משתובבים בחוץ. כשאני צופה בתוכנית כוכב נולד ורואה שם מתמודדים רציניים שנולדו, ר"ל, בשנות התשעים! איך זה יתכן? הרי בשנות התשעים כבר היתה לי תודעה אמיתית, הייתי בן-אדם קטן, יש לי זכרונות. שנות התשעים הן לא שנים להוולד בהן, הן שנים שאתה כבר ישות פועמת! פתאום ומתוך הכחול, וממרומי גילך - עשרים וארבע מי ישמע - אתה מבין שנפל דבר. בלי ששמת לב החיים האמיתיים השיגו אותך. אתה כבר עם דריסת רגל מוחשית באקדמיה, המונח "סטודנט" הוא לא מלה של מורים יותר, אתה חושב על דירה ועל עבודה, וחלילה אולי גם על קריירה ואפילו על גדר לבנה וכלב. אתה כבר לא תיכוניסט, למרות שזה נראה כאילו היית אחד רק אתמול, יושב על הדשא וחושב על הבגרות המפחידה במתמטיקה, אבל לא. אתה כאן ואתה עכשיו, ואם לא תשכיל להדס בין הטיפות גם יסגרו בפניך דלתות והזדמנויות והעולם אולי עדיין "פרוש לפניך" היום אבל עכשיו, ברור יותר מאי פעם ואולי לראשונה "באמת", קול ציריה נסגרת מתחיל להשמע ועליך למהר לקבל החלטות נכונות, ולקבל אותן עכשיו.
אתמול בחצות בדיוק, כאמור, שלחתי אל אורית הודעת סמס ואיחלתי לה את ברכת יום ההולדת הקבועה. זו היתה הפעם הראשונה שהיא לא חזרה אלי באופן מיידי. למעשה היא לא חזרה אלי בכלל. התקשרתי אליה בבוקר ושאלתי אותה אם היא קבלה את ההודעה שלי. היא אמרה בקול מנומנם שכן וכמו חייכה מבעד לטלפון לאות תודה. לתדהמתי כי רבה הסתבר שהיא ישנה בלילה ולא חכתה למבול הצלצולים המסרותי שהדפק על הסלולרי שלה. שאלתי אותה אם ומה עושים בקרוב (שכן השנה ומטבע כל אותם דברים מתבגרים וקורים שתארתי קודם הדבר ידרוש ממני התארגנות מיוחדת, נסיעה בין עירונית, תכנונים מוקדמים) והיא אמרה שהיא עדיין לא יודעת ותודיע לי כשתחשוב על משהו אם בכלל. פליאה עמדה על פניי לרגע, עניין מוזר: ואמנם, המשונה בכל העסק לא היתה התנהלות האיטית משהו, הלא מתרגשת, אפילו לא הזִקנה שכאילו קפצה פתאום. העניין המוזר היה שלחלוטין הבנתי אותה. הבנתי ונשמתי נשימה עמוקה בעצמי. שלחתי לה בחזרה חיוך מבעד לטלפון ואמרתי לה שאני מקווה לראות אותה בקרוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
