לא, אני חוזרת בירוק, ירוק-ארמי.

וגם זה לא ממש נכון.

אני לא ממש חוזרת.

אני רק פה לעדכן וכאלה.

אז מה קורה וכאלה?

אני מניחה שיש דברים שהשתנו אצלי בחודשים האחרונים, אפילו גם אני.

אני שומעת הרבה מוזיקה ישראלית (איפה ג'יימי של פעם?)

איבדתי את עצמי בתוך כל הבלגאן הזה שנקרא צבא, אנשים, חברים, חברות.

לפעמים אני מרגישה הבן אדם המאושר בעולם ולפעמים אני כאילו מתעוררת לחיים שוב ואין לי שום דבר טוב בחיים.

מצחיק פתאום לחזור לכתוב פה.

זה מחזיר אותי לתיכון, כיתה י"א, י"ב, החופש הגדול של לפני הגיוס, תקופת המדיה וכל החברים שלי משם.

כאילו העולם מסביבי ממשיך ורק אני תקועה באותו ריפיט מטורף שנקרא ג'ובניקיות.

כל יום לקום בבוקר לשים את המדים ולחזור לערב של שינה בשעה יותר מדי מוקדמת.

אני ראש לשכה של אלוף משנה בצריפין.

עוד שבועיים וחצי אני מקבלת רב"ט ותוספת של שניים וחצי שקל למשכורת.

"משכורת"...

אבל עוד שנה וחודש וזה נגמר.

הייתי בתגלית ומי שלא מכיר את הפרוייקט המדהים הזה, שייבוש לו.

הכרתי את סטיבן. הוא מטמפה, פלורידה והוא יבוא ללמוד פה לשנה בעוד שנה.

בגלל שמה שקורה בתגלית נשאר בתגלית ובגלל שאכן היו דברים מעולם, הסכמנו שלאור מה שהיה בינינו, נשאר בקשר ונחכה אחד לשני במשך שנה.

האמת? אין לי שמץ של מושג אין אני הולכת להחזיק מעמד שנה. והוא, בתור בן, בן 23, גם לא נראה לי בטוח שיחזיק מעמד.

אבל היי! :) אנחנו גרים בשני הצדדים האחרים של הגלובוס...

אני מתכוונת לחכות. לטהר את עצמי במשך שנה מכל הטעויות שנקראות האקסים שלי שקרו בתקופה האחרונה.

אני בעיקר מתקשרת עם העולם החיצון דרך הפלאפון שלי ודרך הפייסבוק. בעיקר פייסבוק. טוב, רק פייסבוק.

כן, לצערי השתרכתי אחרי העדר למיינסטים בקרוב-גם-בערבית, שנקרא "פייסבוק" כדי לשמור על קשר ע םהסטודנטים המדהימים מתגלית.

בקצרה (כי זה יכול לקחת שעות), היינו בים המלח, בנהר הירדן, בתל אביב, בירושלים, בהר בנ-טל, ביפו העתיקה, בשוק הכרמל (סחבתי את סטיבן לדיזינגוף סנטר), השתכרנו במלונות (5 כוכבים כי לא כל יום באים סטודנטים מכל רחבי אמריקה), השתכרנו בחדרים, באמבטיות, במועדונים, בשירותים (של המלונות ושל המועדונים), בחצרות בתי המלון, הזדיינו על ימין ועל שמאל והיה וודסטוק '69 אחד גדול. אבל היה ענק ושום חוויה שהייתה לי אי פעם בחיים שלי לא תשתווה לחוויה בסוף מאי 2008, "תגלית".

אבל מה שקורה בתגלית, נשאר בתגלית.

אה כן, ומה שלא קורה בבסיס, לא קורה בתגלית. צ'ה, כן, בטח.

אני צריכה להתחיל לעבוד ולחסוך כסף כדי לעבור מהבית מיד לאחר השחרור.

עכשיו, כל מי ששומע את זה בפעם המי יודע כמה, להרים יד.

פאק, זה מדהים כמה שום דבר לא משתנה כשאתה חייל.

אני לא יכולה לספור עד כל 21 האצבעות שלי (לא, סתם יש רק 20) את כל הבנים שאלוהים החליט להפיל עליי לאחרונה. כאילו מה, שמרת את כולם כבר 19 שנה ורק עכשיו נזכרת להביא אותם עליי.נדלקתי את ג'ייקוב, סטיבן, מקסים, זנדר, ועוד מיליון בנים אחרים, ועוד 2 מיליון בנים אחרים שאלוהים חשב שזה יהיה משעשע שיתחילו איתי כשאני מאוהבת במישהו שגר בצד השני של שביל החבל ואני כל כך קרובי למעוד...

יבגני, שחר, אייל, חן, אמירן....

די!

ההיי-לייט האחרון שלי הייתה עוגת פודינג-שוקולד חביבה פלוס.

ישרא בלוג... מוזר שמאתר אינטרנט של פקאצות ואימו בני 14 יש לי נוסטלגיות לתקופות בהם הייתי עם יותר שמחת חיים.

אני מתגעגעת לאנשים.

מתגעגעת ללירן (אולי איבדתי את האהבת אמת שאי פעם היתה יכולה להיות לי?)

לשרית (6 שנים ושני בנים ניפצו את זה)

שלא להתחיל לדבר על כל האנשים במדיה...

לוסט באט אופטימיסטיק ג'יימי.