כבר כמעט שנה שאנחנו נשואים. הגיע הזמן לכתוב לעצמי ולתת לעצמי קצת מקום...
התמודדות החיים קשה. בהחלט קשה.
ב"ה עם בעלי הקשר טוב והרבה יותר מכך, רק שאני הורסת לעצמי עם חוסר הבטחון העצמי העצום שנקלעתי אליו ועם איזושהיא "תסמונת פוסט טראומטית" או דיכאון קל כפי שאני מאבחנת לעצמי (ממרום יכולתי לאבחן מחלות חשוכות מרפא שכאלו), ז"א אני מתארת לעצמי שזו איזו תגובה רגשית למסת התקופה הקשה שעברנו עם המחלה של אמא. אחרי ההלוויה והשבעה היתה בערך שנה של "לשרוד" שכזו ואחר כך באה תקופה שבה אנו יותר ויותר מנסים להתמודד עם תוצאות המחלה ועם הרגשה שההתמודדות היא ללא הצלחה. וכך מגיעה התגובה הרגשית הטבעית לטראומות מסוג זה.
אני רוצה, באמת רוצה לעשות ולחזור להיות פעילה ומעשית ולקדם עניינים ולפעול בכל המישורים הדורשים עשייה. א ב ל אני מרגישה חסומה כמו שבוי בבית האסורים ולא מצליחה להוציא את עצמי מהבוץ אליו נקלעתי. בעלי מנסה גם הוא והוא מדהים ברצון האדיר שלו ואפשר לומר שבזכותו אני מודעות לכך שאני בביצה ולפחות הוא מנסה להוציא אותי או יותר נכון להקל על הקושי בהשתתפות במעמסה, עשיית דברים במקומי וקידום דברים שדורשים עשייה וגם עיצות מעשיות לצאת מהבוץ. אבל זה קשה!
אני מביעה המון חוסר בטחון עצמי, חוסר אמון במחמאה ולו הקטנה ביותר לדברים שבאמת טובים בי ורק נותנת ביקורת עצמית עצומה לכל דבר קטן שאני עושה או לא עושה. אני מסתכלת הרבה על הקושי ועל ההר העצום שיש לטפס ולא מבינה למה נפל עלינו כזה תיק ללא שום "רשות" ובפתאומיות שכזו.אני יודעת בשכל שאין לי מה לשאול את ה"למה" זה לא מקדם ולא עוזר. אני יודעת שהשפה שלי צריכה להיות חיובית ואולי, תוך כדי שאני כותבת אני חושבת, אנסה לפחות להשתמש בכלים פשוטים ובסיסיים כמו, לפחות אגיד לעצמי כמה אני כן טובה ו"מתוך שלא לשמה יבוא לשמה" ואשתדל לא לדבר רק על הקשיים. נראה אם אצליח לעמוד בכך ואם זה יעזור...
יאאלללה אני כבר לא מיישמת הייתי אמורה לכתוב שב"עה אצליח לעמוד בזה ושזה בע"ה יעזור...
טוב ננסה לפחות.
אז
שתחל עלינו שנה טובה ומבורכת
שנה טובה ומתוקה באמת
רק ברכות טובות ובשורות טובות.
אמן!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
