תהיה מאושר בחלקך, ואל תחייה בציפיה להשיג את מה שאין לך.

מרגישה כל כך מטומטמת.

איל תמיד אני מאמינה לכל מה שאומרים.

למה אני צריכה להיות כל כך תמימה?

למה הייתי צריכה להיכנס לכל הסיפור הזה?!

אני לא מבינה מה נהיה איתי, כנראה שראסמי הכל היה חארטה עצבנית.

שילך קיבינימאט, באמת ש/לא אכפת לי ממנו כמו שאכפת לי מעצמי,

איך שהאמנתי, איך שנפגעתי.

כרגיל,

נועה יוצאת טיפשה.

עד מתי?!

זה לא העניין של הגעגוע, כמו העניין של הצורך.

להרגיש אהובה, יפה, מושכת,

שיהיה סיבה לקום בבוקר.

לא שאין היום, פשוט אין את אותה סיבה.

בנאדם שהיה הכל בשבילך, ולפתע נעלם, אני שום סיכוי שיעלם באותה קלות שהוא בא.

אז אולי זה לקח לי שבועיים, אבל אין מה לעשות, זה היה חייב לקרות מתישהו.

חסר לי.

חסר לי החום והאהבה שהייתי מרגישה, חסר לי המגע, חסר לי לדעת שמישהו חושב עלי, מישהו חולם עלי, שיש מישהו בעולם הזה שאכפת לו קצת יותר מכל אחד אחר.

וכן, אני מתגעגעת, וכן, אתה חסר לי, וכן הייתי רוצה עכשיו לחבק אותתך הכי חזק, להריח את הבושם שאני כל כך אוהבת, ופשוט להירדם לך על החזה,

אבל זה לא יקרה, כי דברים משתנים, אנשים משתנים, לטובה או לרעה.

אין מה לעשות, החיים זה משהו שאנחנו לא שולטים בו, לא בוחרים תמיד מה שנוח, ולפעמים נדפקים משטויות.

לרגע לא להתחרט, לרגע לא לחשוב אחורה, לשנייה לא להגיד חבל, כי חבל על מי שמת, וגם זה לא תמיד.

וכן, קצת חרא לי עכשיו, והייתי רוצה פשוט לקבל תשובה לשאלה הכל כך פשוטה הזאת, שמטרידה אותי כל כך הרבה זמן.