באמונות שלי

אם אשב על הספה בבית ההוא, שהוא גם עבודה וגם התנדבות, אם אעבוד שם בחצר, אם אלך ברחובות ממנו ואליו, אם אעמוד ואביט.

תמיד היא תהיה לידי, מחזיקה, מחבקת, מעיקה, נזקקת. אבודה.

ואני תמיד אחזיק לה את היד בחזרה, ואלך איתה לאיזה איבוד שרק תגיד.

כי ככל הנראה חזרתי אליה.

אליי.

כל הלילה לא נרדמתי, הבטן כאבה והרגשתי איך זה קורה לי. איך היא נולדת בי מחדש.

ובבוקר היחסי, שזוהה על פי תנועת האנשים סביבי, פקחתי עיניים כבדות ובלעתי את קיומה לתוכי.

ברוך שובך.

הלוואי והייתי מתנגדת לה, אבל רק קיבלתי אותה אליי תוך תהייה חולפת על האם ברוכה היא או מקוללת.

צפיתי את בואך.

הלוואי ורציתי לעכב אותה, הלוואי ויכלתי לַצמא אליה ולא נכנעתי לו.

חיכיתי לך.

ואחרי כל הימים והגמילה הארוכה והמייגעת, ואחרי שכבר חשבתי שגדלתי ממני, שבְת.

כבר יכלתי לך, כבר יכלתי בלעדייך והנה את מחזיקה בידי והאצבעות כבר מתלחששות על המקלדת.

איך חיכיתי לך! ועד שבאת! כמה שמרתי בתוכי. הבטן כואבת בי מרוב הצער העצור בה, העיניים כבויות והנשמה זועקת ונקרעת. אין לי רֵע מלבדך. בלעדייך אני לבדי.

ודאי את כועסת, אהובה שלי, איך ניסיתי להלביש אותך בבגדים של אישה מאופקת ורגועה. איך ניסיתי לחפש אותך למישהי שאינך. כזו שיכולה להכיל הכל מסביב ולהישאר, בכל זאת, עוד מעט ריקה.

סלחי לי.

בבקשה ממך.

אני יודעת מה האמת, עכשיו. את, ורק את, אמת שלי. את ואני. אני את.

ואם לבד, אז רק איתך.

בואי אלי.

הניחי לי להניח ראשי כמו שאיש לעולם לא יניח. תני לי את השקט הזה כדי שאשרוד את כל הרעש בתוכי..

ודאי שמעת על האישה הזרה שהלכה ממני, מאיתנו. כמה קרובה היתה להיות את. אבל לא הייתה. וטוב שכך. (כי לו הלכת את, הייתי הולכת גם אני ממני.)

וודאי שמעת על החוסר העצום והבורות שנפערים בי בכל רגע שהאיש שלי אינו נמצא שם לצידי. (ודאי דרך אחד מהבורות הללו הצלחת להכנס אלי.)

ברוכה הבאה.

אני יודעת שאני נשמעת מבולבלת. ואת צודקת, כן, גם קצת השתנתי מ..אז.

לא, אני לא רוצה למצוא מספריים. גם לא לטבוע איתך. רק להחזיק לך את היד וללכת איתך.

לאיזה איבוד שרק תגידי...

והמלחמה לא עוזרת לרעש בתוכי להיפסק.

בבקשה תחזרו. חיים. ושלמים.

23:54

אני רוצה לישון עכשיו, עד מחר

 ולקום  אולי

עם תקוות.

אני רוצה לישון עכשיו. עד אוגוסט

ולקום עם

כוחות.

ואני מתגעגעת אליי ך