באמונות שלי

אני לא יודעת אם יש מים חמים.

מתלבטת אם להדליק דוד, לבדוק או לוותר... בסוף מתפשרת על להדליק את המי-חם ולשתות קפה חזק בבוקר המאוחר שלי.

הנה עוד לילה שנגמר מאוחר מדיי, הפך לבוקר שמתחיל מאוחר מדיי וליום של התכנסות עצמית

וזה רגשי מדיי.

כואב לי הראש, הרגליים, הבטן, אני מרגישה לא טוב (בעיקר באיזור החזה).

שותה מכוס שקנה לי, כשעוד הכל היה מושלם ועוד הייתי "בסדר", בבוקר שאחרי הלילה שאחרי הלילה שלפני..

תמיד זה נדמה , כשמרגישה כאב או צער עמוק, שלפני כן, בעצם, לא ירדתי לסוף תחושתם.

"זה הדבר האמיתי", אני אומרת לי, "מה שהיה פעם, היה רק פרולוג." ושוב מוצאת סיבה להתאבל על היותם.

ובכלל, בימים כמו זה, אני נזכרת פתאום בכל החלקים שלי. אז מתחילים להתנהל ויכוחים בקולי קולות עמוק בתוך הראש שלי.

כל הנשמות משתוללות,

כל החתולים מילליים

בואנה נשים בתולות,

בואו זרים מהללים.

כולם יודעים איפה אני עכשיו, זו רק אני שמחפשת.

שוכחת לאכול, שותה רעל מעורבב, ישנה עם עשן, רוקדת, מתחפשת.

ואולי אני יודעת, רק מנסה להאמין שלא,

עוצמת עיניים ושוקעת.

מקווה להתעורר ולמצוא אותי

פה.

ולהודות:

אני המטביעה וגם הטובעת.

צל תועה

השמיכה תשמור אותי ותעטוף עם כל החושך

השדים רוקדים בתוכי (כמוני) מחפשים מפלט לחופש

אני מתאבדת

ומחבלת בכל המילים שיצרו

אותי, אני ואני ואני מחוללת

כשפים של לילה, צעדים של פחדים.

בואי נצא, נשבור עצמנו לדעת

נחזור בתשובה, נתמכר ל

אלוהים. זה הדבר האמיתי

(מי כמונו יודעת,

אפילו שקל יותר להתמכר לסמים..)

אין מספיק אויר נקי, מספיק

מים צלולים, להרוות

נשמתי, לאחות לי קרעים

התחבושת שסועה, העיניים שורפות

עד כמה עשן ומי-עצב יכולים להסוות

אותי?

אני רוצה לישון

אף שאין לי על מה לחלום

בלילה כמו זה, בו אפילו לא הקאת

מה שמסתיר לך את האור, אַת

אֵת עצמך מכסה עד הסוף

צל תועה

על גופך, חוטאת.

20.4.09

"את נעלמת בתוכך, לא שזה פוגע בסדר סביבך.." (ליבת גלייכמן)