באמונות שלי

מוות שלי

וכאילו שאני לא מתה מספיק

לקחת לי עוד חלק.

הנה אני המפורקת עכשיו צריכה להחזיק,

הנה אני הולכת עוד צעד לפני ש

נקברת.

ואולי אתה בכלל שולח לי יד ואני לא שמה אליה ליבי,

ואולי עדיף שאפסיק לשער ולרדוף שאלות

אולי עדיף כמה שפחות חלקים חיים שיעזרו להסוות

עוד מוות

שלי.

30.4.09

אחרי מות

ואחרי מות האיש הזה, קשר הדם המסובך, אני עוצרת את התזוזה מרוב חוסר היכולת.

לא פעם דיברתי על המוות, התעסקתי וקברתי עצמי בבורות הוויתו. לא פעם שקעתי בחולו הטובעני, לא פעם התקשתי לצאת מתוכו.

ובכל זאת, המוות הזה, שואב ממני את מירב הכוחות.

אולי זה עיניין נסיבתי, אולי זו ההכחשה שהתפוצצה לי בפנים

כך או כך, אני מתחילה להרגיש שבכל הריק הזה נגמר לי המקום להכיל.

-

אריסטו אומר שהא-לוהים הוא המניע הבלתי מונע

ואני בכל זאת שואלת עצמי כל רגע שאלות של מאיִן ולאיִן. כולנו שואלים..

מעצם הידיעה, כי אין דבר המניע את הא-לוהים, עולות אין ספור תהיות ומקורות ייאוש ותסכול.

וגם אם אסתור את הידיעה, ואומר שישנו דבר מה המניע את הא-לוהים, אפול שוב לבורות הייאוש הזה מתוך התהייה על שלמותה של היישות.

כך או כך

תעלומת ההוויה והנוכחות בעולמנו, הן שלנו והן של הבורא, תמיד תישאר בור אפל שפתוח משני צידיו, תמיד תוביל לחלל המתרוקן שוב ושוב ואינו חדֵל, תמיד תשיב רוחות סערה שיניעו אותנו התלויים על צווארה.

אולי עדיף לנו שנרפה ממנה, נניח לה להתקיים לצידנו ונמשיך ללכת כשהיא אוחזת בנו בשרשרת ברזל, נלמד להיות ולשאת הכל על המשא הכבד שכבר הינו.

אני לא רואה אפשרות אחרת.

ואחרי מות

אקריב קורבן -

עולה, חטאת

אקיז עוד דם

אשלח עוד שעיר

לעזאזל

ואתאבל.

)':