באמונות שלי

חתול החצר

בּוֹאִי וּצְאִי לחצֵר

ראִי הִנה שם חתוּל

כמה יפה ואחֵר הוא

משְאר החתולים.

שלחִי יד ללטֵף,

קַוִי שלֹא להִישרֵט

קוִי שלא להינשֵךְ על ידֵ-י

הֶחתוּל, כמה יפה הוּא

ואחֵר מִשְאַר החתולים.

בּוֹאִי וּצְאִי מתוֹכֵךְ

ראִי הִנה שָם חתוּל

עֵיניו בּוֹרְקוֹת; בּאֵרוֹת

אֵינְסוֹפִיִים של סוֹדוֹת

גוּפוׁגמִיש וחזָק

תוֹקְפּן ורַךְ כּאחַד

כּשֵם שעלוּל לנשְכךְ

כך ודאי גם יִשְבֵךְ

בִּיְללוֹתיו; בִּקסמיו.

את

רשאית לֵילֵךְ אחריו

אַף לערסֵלוֹ בֵּינֵךְ

לבֵינֵךְ, רַק זִכְרִי:

שִמְרִי נפשֵךְ

נפשֵךְ שִמְרִי.

"שמרי נפשך העייפה, שמרי נפשך/ שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,/ שער ראשך, עורך שמרי, שמרי יופייך,/ שמרי ליבך הטוב, אמציהו בידיך."

 (שיר משמר; נתן אלתרמן)

אישה חתול

ועדיין קשה לי להרגיש שייכת.

אפילו לה

שגורמת לי להרגיש דברים שאיני יודעת את שמם ומעולם לא עברו בתוכי.

עדיין קשה לי להאמין לעצמי שבאמת לא אבגוד - בי, בנו - שבאמת אצליח לדבוק בדבר המשונה הזה שמתהווה לו בנינו.

-

החתולה שלי הזאת,

עם העיניים העמוקות והירוקות האלה שלה שהן כמו באר אינסופית של סודות

עם המגע הזה, הרך והמשכר שהוא כמו רוח אביבית שכל תכליתה ליטוף ועטיפה

עם היופי הזה, שאינה מאמינה לי כשאני מחזירה אליה אורותיו ומספרת לה איך היא יפה כמו הפרחים והשקיעה והים..

והנוכחות ההיא שלה, שיכולה להטריף אותי על דעתי ולהביאני לידי שיגעון ואיבוד שליטה; שיכולה להוציאני מתוך גופי ולהשכיח מעליי את העולם. -

היא הכל בשבילי ולפעמים שום דבר.

כי אין דבר שלם כל כך במקום הנורא הזה. אפילו לא החתולה הכי יפה בחצר.

הנה מהרגע שהבנתי שהקצב בתוכי משתנה עם כל מבט שלה, הבנתי גם שאני מאבדת את החופשיות והאנוכיות שאימצתי לעצמי בחודשים האחרונים.

הבנתי שבעל-כורחי הבאתי על עצמי את הנצרכות, שוב, אחרי שברחתי ממנה בנחישות מפתיעה. הבנתי שהנה, שוב, אצטרך להיות שייכת.

ועם כל התובנות המתחדשות שלי הזדחלו גם הפחדים הבלתי נלאים שהביאה איתה החתולה כמעט בכל יללה או מבט -

הנה עם השייכות מגיע פחד הנטישה, הנה עם הנתינה מגיע החוסר הגדול.

הנה שוב אני כורה בתוכי בורות עמוקים ושופכת על החתולה היפה שלי הרים של חול נקי ונדיר.

הנה שוב אני נשארת מרוקנת ומלאה חורים שחורים וריקים וזוכה מדי פעמים רחוקות לאיזה גרגר של תשובה וגירגור של התחברות.

ובכל זאת אני כורה וממשיכה וכורה

(הרי אין טעם שאבכה על חול שנשפך..)

ובכל זאת אני מרגישה איך לאיטי אני  מ ת מ ס ר ת,

איך הגוף מתערפל כמו הייתי שיכורה.

"ותחשבי שהיה לך חתול.." כך סיפרת,

ותחשבי שהיית חכמה...

אז היית הולכת כשעוד יכלת, לפני שהלב התחיל לדפוק. והיית ממשיכה לאט ליבול, במקום עכשיו לרחף במקום ומדי פעם, שוב,

ליפול.

"שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך / שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך, /

מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך, / מאבן קלע, מסכין, מציפורניים /

שמרי נפשך מן השורף, מן החותך / מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים /

מן הדומם, מן המחכה והמושך / והממית כמי באר ואש כיריים /

נפשך שמרי-ובינתך שער ראשך / עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך.."

22:46