באמונות שלי

*

יודעת היא את שמו של הפחד כשם שיודעת את תחושת הכישלון. ועל אף אלו, משדה הקוצים האחד עברה לרעהו ובידיה להבות אש דולקת.

היא קוראת לזה אומץ - הם אומרים טיפשות,

בכולם אמת - בכולם גם שקר,

אך שביליה הם שדות קוצים וידיה הן אש דולקת, וליבה דובר אמת ושפתיה אומרות הבל

כי אין די מים לכבות את השרפות אחריה והרוח סביבה חזקה, לעיתים אף ממנה,

אזי תסתיר כמה שתוכל שלְהבְתהּ -

עד ישרף השדה

עד כלותו -

ותתחיל הכל מחדש.

**

הייתה הולכת ימים כלילות - שינה, בראשה, הייתה לבזבוז זמן - ומעבירה ידיה הבוערות בלטיפה מעל שביליה.

וכל דרכה הייתה משאירה אחריה עפר שנתכלה לאפר, אנשים הלומי חום ושדות גדולים של עשן בשמיים.

נערה של אש היא הייתה. בוערת בכולה. דברי האמת שלה נאמרו אך בלחש, דברי השקר היו הולכים לפניה במעטה של מים קרירים - 

שהעולם לא יידע.

שלא יידע העולם מה גודל השלהבת אותה היא מחביאה בנבכי גופה השזוף, השרוף. שלא יקדים פחדו את המפגש בניהם.

שלא תישפט ותעלה על המוקד. מכשפה.

לא מכשפה! נערת אש!

מכשפה.

***

(נערת האש והעולם)

אחד הימים פגשה אדם, עולם, לא ידעה דבר אודותיו - לא ידע הוא אודותיה. ואיך ידע? נערת אש שעטופה כולה במי קרח..

לא החליפו מילה.

היא הייתה מסתובבת כדרכה ושורפת שדות, הוא היה עושה את אשר לו, ולא ידעו דבר.

ערב אחד, היה חשוך מכדי לראות, החליפו מילים מבלי לדעת אל מי הן פונות. גב אל גב אל גב אל גב, פחד נוראי. התגלות לא מוסכמת.

אך נערת האש לא ראתה את עיניו ועל כן פתחה אל גבו וזרקה אל חלל החדר מילים עטופות גיצים וניצוצות.

הוא לא נשרף.

רק השיב לה מילים מלבות, ספג ברוך ובקלות את כדורי האש - כמו היה שרוף כבר גם הוא.

בקץ הזמן, עלתה איזו שמש, נראו הפנים ברורות ואחרות. ידעה היא כי מולו אין עוד עמודי מים קפואים. ידעה כי רואה הוא את להבות האש הזולגות מפעם לפעם בין סדקי גופה המפוחם. גם הוא ידע.

ומאותו הרגע, היו נערת האש והעולם השרוף קשורים זה בזו אין דעת.

שרופים, שורפים, נשרפים.

בוערים.

ממוזגים.

****

ליבה - גחלים לוחשות

ידיו - כדורי אש בוערת.

בניהם המילים מתפשטות, האמת בלי היסוס מדברת.

אז הוא מדליק בה גחל, נרגע.

היא מתחממת, מכילה, עוטפת. שמה לו בכיס נשימה עמוקה ומקבלת בתמורה להבה, חמה, בוערת.

ורק שלא ימותו מפחד.