באמונות שלי

*סיקור שני, מודה שלגביו אני חוששת קצת יותר, אשמח לפידבקים כנים ובונים. הוספתי מילה או שתיים גם על הסיקור המתמשך של חיי. המון שמחה*

על הדבש ועל העוקץ / שירה בשן, חדשות המוזיקה

ירונה כספי היא מסיפור אחר. סיפור על מילים, כנות, אהבה ואומץ. סיפור המחולק לפרקים, כשהראשון מביניהם מתחיל אי שם בתחילת שנות ה90, אז הפכה ירונה להבטחה כשהיא רק בת 16. במהלך השנים ירונה עוברת אי אלו תלאות ונראה כאילו מתמהמהת בהוצאת אמירה ברורה וכך רק ב2005 מוציאה את אלבום הבכורה שלה.

החודש, חמש שנים אחרי, הוציאה כספי את אלבומה השלישי "אגו" אותו השיקה ביום שלישי בלבונטין 7, ואני הלכתי להיווכח בתופעה במו עיניי.

-"אף אחד לא יגנוב את שגעונותייך / מה שאת מרגישה אף אחד לא ירגיש במקומך"-

אולם המרתף בלבונטין מדולל למדיי. אני מתאכזבת. מתאכזבת להיווכח שאין מספיק מתייצבים לרגע משמעותי זה עבור מוזיקאית, יוצרת וזמרת מיוחדת במינה.

ירונה עולה, לוקחת גיטרה חשמלית ומאותו הרגע, למשך חמישה שירים לפחות, לא תפסיק לבעוט.

 "מה שניצת", הסינגל הראשון מתוך האלבום, פותח את ההופעה בפול אנרג'י ועדיין מהווה רק מתאבן למנות הגורמה האמיתיות.

"אף אחד לא יגנוב את את שגעונותייך", היא שרה, ואני בכנות מקווה שכך יקרה –

ירונה כספי אכן קצת משוגעת, במובן הטוב של המילה, המוזיקולוגי, אם יש כזה. משוגעת כזאת שלוקחת ומטיחה לנו אמת בפרצוף, עם לחנים צועקים ושירה וירטואוזית העוטפים טקסטים חכמים, חדים ומלאי רגש.

-"או פתי פתי משחקת כאילו לא שומעת / אחר כך בליבך נוגסת כמו משוגעת / יש כאלו שמשתנים ביום / הלכת לישון עם נסיך, התעוררת עם חמור – הי אא הי אא הי אא / רכבי! אל מחוזות השיכחה"-

אחד השירים שבלטו בהופעה, וגם מהבולטים באלבום, הוא "דבורים עוקצות" - שיר אמיץ במיוחד בעל טקסט, עיבוד ולחן עוקצים וכמעט נוגעים ללב הפותח את השלב הבא בו ירונה, עכשיו על הקלידים, מגישה לכולנו את המנות העיקריות אשר על מתכוניהם עמלה זמן לא מבוטל -

"בלה בלה בלה", בעל הנימה המשועשעת, ו"לפעמים" האינטימי מגלים לנו פנים חדשות של ירונה שאח"כ יבואו לידי ביטוי גם בעמידה חופשית וחשופה על הבמה – רק ירונה והמיקרופון בלי שום חוצץ באמצע.

"לכתוב כאלה שורות פשוטות," היא מספרת, "לקח לי הרבה שנים להגיע לזה". העיקר שהגעת.

היא שרה את "אתה הוא האיש החדש" הנפלא והכואב, שגם אחרי חמש שנים מצאתו בתור הסינגל הראשון שלה, מצליח להעביר את התחושה כאילו אלו רגשות של ממש המופיעים על הבמה.

"לשונות מתערבלים", הציורי, "היסוסים", בעל הטקסט המשובח, כל זה - ועוד לא הגענו לשיא.

-"חייבת שיר/ שיעיר אותי / מ ה מ ה שיממון / חייבת שיר / שיוציא אותי / ל ל ל ל לחופשי"-

גם האלבום וגם המופע היו מפתיעים בעיקר ברמת האומץ והחשיפה הכמעט זרים לה. והערב, אחרי עשרה שירים, אולי לראשונה אי פעם - היא מופיעה ללא חוצצים.

"מה נותר מהקן", הבולט בעיקר בשל העיבוד הנפלא שלו, מציג ירונה כנה, חשופה, מעניינת ובעיקר אמינה.

על אף הווירטואוזיות הקולית והלחנים הרועשים  ירונה מצליחה להגיש את השירים מבעד למסכות הרוק'נרול, לגעת ולאפשר להאמין לה.

היא מסיימת עם "דבש", במקור של רמי פורטיס מימי פלונטר, בחירה מתוחכמת לקאבר. היא נותנת לו מגע כמעט סקסי ובעזרת עיבוד מצויין הרגשה כאילו מראש נכתב השיר עבורה.

וכאן המקום להזכיר את השותפים לעשייה המוצלחת –

אור בהיר (אטליז) שהפיק וניגן עם ירונה באלבום, התארח בהופעה על קלידים ומה שנראה כסמפלר משוכלל שהיווה תוספת מרעננת ומיוחדת לשירים, והטריו איתם עובדת ירונה לאחרונה, עומר הרשמן – גיטרות, הדר גרין - בס, רן יעקובוביץ’ – תופים, שהיו שותפים גם הם לעיבודים ולהצלחת המופע.

כולם יורדים מהבמה לפולחן ההופעות הידוע. דקה וחצי של מחיאות כפיים ושריקות, כאילו לא מובן מאליו שאנחנו צמאים להדרן. הקהל עושה את שלו והם עולים שוב לעוד כמה דקות של נחת.

ירונה שרה את אחד השירים הכי יפים שלה, "אבנים" מ"הירקון 51" שיצא ב2008. שיר אהבה מהסוג היפה וכמעט ישן, שונה מכל מה שניגנה עד כה. לא כועס, לא בועט - כאב טהור. כמו אבנים כבדות על לב חלש.

השיר האחרון בהחלט הוא "אגו", שיר הנושא מהאלבום, שיר ביקורתי עם ניחוח אלטרנטיב ועדיין, כשאני תוהה מדוע בחרה בו כשיר הנושא, עולה בי תחושה שעל אף רב גוניותה ושלל פניה ירונה עדיין מפחדת לגדל את האגו שלה. אך אחרי המופע הזה, אותו היא מסיימת מעט אחרת, משוחררת יותר אולי אפילו חופשיה, אני חושבת שהיא הוכיחה לכולנו שהיא כבר מתהלכת אי שם על דרך המלך. אני מקווה שהוכיחה גם לעצמה.

<ירונה כספי, מופע השקה לאלבום "אגו" , 01/09/2001 לבונטין 7 >