באמונות שלי

בעיר הדרומית בה אני נמצאת החול מנשב.

אני יושבת לבד בחדר שמקבל לאיטו שייכות אליי, מדליקה את המזגן על חום פעם בשעה וקוראת.

קוראת מילים שכתבתי פעם, קוראת מה היה לכולם להגיד.

חושבת איפה אני היום.

אם זזתי.

מטאטאה

שלוש כוסות תה, שתי כפיות סוכר שטוחות

פעם ידעתי להתבטא במילים יותר יפות

מתי שכחתי להגיף תריסים, לסגור את חלונות

הנפש התועה, השקרים והסודות?

חמש דקות, אולי שש, לחצות ושלושים

מתי אשתחרר מהתא בין השלווה לריגושים

מתי אתן לעצמי חנינה, אתפטר מתפקיד הסוהרת

אפתח את הדלת ההיא שלעולם אני סוגרת?

שישה ימים בתוך טבת, עוד מעט נגמר החורף

הם עוד מעט יצומו על שאני מקשה עורף

בעוד חודש, כמעט, אציין את יום היווצרי

בעולם הזה, בגלגול הזה, מה יהיה שארי?

עשר דקות לחמש, לא יותר משעה לזמן חמה

וזו אינה אלה בהסתר מאחרי ענני-אדמה

הריצוף בביתי עטה שכבת חול עבותה

היום הזה נגמר מעליי, אני מטאטאה ומטאטאה

6:00 - אני לא חושבת שאי פעם עדכנתי בשעה כמו זו.

תמיד יש פעם ראשונה.

טוב לכתוב בבית.

יום שני שמח ו(בתקווה) גשום.