באמונות שלי

בסייעתא דישמיא           ליל כ"ב אלול תשס"ו

עכשיו סתיו

מגיע הסתיו.

לבוש אפור, חבוש בכובע ומסכה של קור. כשיורד הערב, הוא מחייך אליי, מתוך ימים חמים של קיץ. נגמר תמוז, חלף אב, עכשיו מתחיל הסוף.

הסתיו מלטף, ברוח קרירה, מרגיעה. משכיח צרות, מחבק את הכאב ומעלה אותו מעלה, עם תפילות של חודש אלול.

ההתמזגות הזאת, של הכאב בתכלת של השמיים, הופכת אותו אבק..והאבק הזה מתפזר ונעלם לאט לאט ונערם על גביהם של ספרים ישנים. כאלה שאף אחד לא טורח לשאוף את האויר לידם. אפילו לא אני.

אז טוב לי עכשיו.

בלי אבק ברֵיאות, בלי כאב מיותר. אני נושמת רק רוח קרירה של סתיו, נטולת דאגות ונטולת קפאין זר לדם שלי.

אני שואפת אמונה, נושפת חטאים. מוציאה מתוכי כל דבר שמערער את השקט והסדר הפנימי..מנטרלת את הסביבה שלי, שאוכל לטפס בלי הפרעות.

והדרך קשה לי, אז מה. אני לומדת להתמודד ולא לברוח. להאחז בענפים התועים על גב ההר ולא לשחרר את מגע ידי מהם עד שאני מתאפסת ומתיצבת. [אין טעם שאעזוב ואפול שוב ואתחיל לטפס מהתחלה..]

ובערבים של הסתיו, אלו שעכשיו, יש גם רוח שדוחפת ומעלה אותי עוד. היא מחזיקה אותי מלמטה..מחזקת.

והסתיו פושט מעיל וז'קט אפור של צמר, ומחמם אותי בדיוק במקום שאני קופאת. אז יש חיוך אחד פתאום, אמיתי כמו השמש בימים חמים של סתיו.של מסע אל האמת.

בא מועד /שירה

הסיטי עינייך

מרׁע שמיים

מצעַר בינתיים

מרַחש נודד

הסיטי ליבך

מכעס ידיים

מדרך שוליים

מרעש שודד

הסיטי אלייך

תום ביניים

טעם שפתיים

בעת בודד

קרבי כוחך

מַרום עיניים

מַעוף כנפיים

כי בא מועד

**עוד יבואו עידכונים...**

שירה.