בסייעתא דישמיא
כשהוא איתי, הוא לגמרי איתי. הוא מקשיב, הוא רואה, הוא מרגיש. פשוט איתי. כולו שלי.
הוא אומר שהוא אוהב אותי. שהוא שלי בלב. למרות שאמרתי לו שלא כדאי לו, ושילך ממני כל עוד הוא יכול.
ניסיתי להסביר לו, שאני מסוכנת..שאני מתוסבכת ומסובכת..ותוך כדי ההסברים, התחלתי להישפך לפניו ולפשוט את העור.
אבל הוא הקשיב לי.
הרבה זמן לא הקשיבו לי ככה..לא הינהנו בכאב אמיתי לצער העמוק שנובע ממני. לא אמרו לי שאני יפה. לא מצאו בי משהו לאהוב. לא הסיטו את הוילון והמסכים שלי ושלחו יד ללטף..
אמרתי שאני לא יכולה לאהוב אותו, כי אני לא אוהבת אותי. שאני מפחדת לא לאהוב באמת, שאני מפחדת שהוא לא אוהב אותי באמת..שאני מפחדת לפגוע בו כמו שרק אני יודעת..הכי כואב שאפשר.
"אף פעם לא ראיתי אותך עצובה.." הוא אומר לי, תוך כדי צחקוקים מטורפים שלי באמצע שיחת נפש לילית.
"עכשיו אני עצובה." צחקתי. והיה לו מבט עצוב בעיניים..בעיניים הכי כחולות שראיתי אי פעם.
הוא אומר שאני לא יכולה להיות עצובה כל הזמן, אם אני לא מפסיקה לצחוק. שעם צחווק כמו שלי, אי אפשר להישאר עצובים לנצח..גם אם זה רק בשביל ההדחקה.
ואני מסבירה לו..שזו המסיכה הכי יפה שלי.
אני מצטערת.
לטבוע בך/ שירה 10/10/06
כשאני טובעת בך
אני שולחת יד
בזעקה כואבת
שתציל אותי [ממני]
ובכחול העמוק הזה
שבעיניים שלך
סערה מתחוללת
[מזכירה לי שעודני..]
ובין מבטי שיכחה
וצחוק מסיכה
היא עושה פרצוף של שככה
אך נשארת בי,
אל תלך ממני
אל תאהב אותי
רק תן שאטבע בך
ואשאר בתוכי..
פ-ח-ד-נ-י-ת =/