באמונות שלי

בסייעתא דישמיא

פרולוג

גשם.

אינסטינקט- לעמוד, להרים את הראש, לעצום עיניים ולפרוש ידיים לצדדים.

אני חושבת שאיפה שהוא, שם למעלה, כשייצרו את האבטיפוס שלי, התבלבלו. נתנו לי אינסטינקטים לברוח ממה שלא צריך ולהשאר עומדת במה שכן.

לברוח מעצמי ומכל מה שעושה לי טוב כמוהו אבל לעמוד יציבה (אם אפשר לקרוא לזה כך) בגשם וסערה, באהבה קורעת למישהו שהורס אותי..

התפללתי כל כך הרבה זמן לרגע הזה שיבוא, לרגע בו מישהו יאהב אותי מבפנים עמוק למרות שידע כמה שאני משוגעת ומתוסבכת..אבל שכחתי לבקש דבר קטן. שכחתי לבקש לאהוב חזרה..

שירה של אף אחד

הם קראו לזה שירה של כולם. היא אמרה שזה בעצם שירה של אף אחד.

אני מכסה אותם עם הכנפיים. את כולם. אבל אותי משאירה בחוץ.

גם ככה קר אצלי בפנים, גם ככה יורד אצלי תמיד גשם, עוד כמה טיפות של מים מבחוץ הן לא מה שישנה לי..

והם לא מבינים מה כ"כ יפה בחורף, מה כ"כ מושך אותי בלילה, בקור.

הם לא מבינים, שרק ככה, יש לי סיבה חיצונית לרעוד.

שרק כשיורד גשם זה לא נראה מטורף מצידי לבכות ולהגיר עצב.

שאני יכולה להסתתר גם בלי לברוח והעננים שלי לא נראים חריגים בשמיים.

שרק אז לא מבחינים בדמעות שיורדות דרך קבע מהצללים השחורים שמדדים אחרי..

כי החורף משרה אווירה שכזאת, שדורשת חיבוק, בשביל כולם. פתאום לא רק אני מפרפרת מקור ופחד. לא רק אני זועקת למעט חום.

ואני מצטערת. מצטערת שכל שנה אני מחכה שגם ל'כולם שלי' יתחיל להיות קר, ושכולם יתחילו לרעוד. אבל ככה זה, אני שירה של כולם..

שירה של אף אחד.

שירה של אף אחד/ שירה 15/10/06

לאט לאט..=/

אל תתיאשו ממני.

נ.ב

את. מצטערת, לא יכלתי להתאפק..זה רדף אותי כל הלילה. את בטוח מבינה.