באמונות שלי

בסייעתא דישמיא

ילדה טובה

עומדת מול מראה. קולעת צמה, מרכיבה משקפיים, כי נגמרו העדשות, ותוהה כמה זמן ייקח עד שתתחיל לתהות שוב ושוב בהבעה שלה היום.

והיא נועלת בנתיים, ואנס בשחור לבן אדום, כאלה שקרועות למעלה ומלאות פיסות שונות של בדים מעורבים..כמעט כמוה.

אז פתאום היא שומעת קול, מתוך המראה הארורה שמראה לה את כל הרע הזה שמוקרן ממנה,והקול אומר לה לנסות, לראות מה מתאים לה היום. והיא מחייכת, ואח"כ בוכה ובסוף משאירה פנים חתומות. חסרות הבעה. ומחליטה שככה, ככה הכי טוב. להשאיר לה תמיד בצד, את האופציה לבכות..

כי חיוך זה משקר ובכי זה ערום.

אז היא מוציאה את המכשיר, זה עם המוזיקה שעושה לה נעים, מרימה את התיק על הגב ויוצאת מהדלת.

בוקר, העיניים הריקות סורקות את הרחוב הלח מהגשם של הלילה זה שהיא פיספסה, היא מעשנת את האויר הקר עם הריח הזה של החורף ומחליטה לפנות ימינה. היום תלך ברגל.

ובדרך היא שומעת אותם, אנשים חולים כמוה ששרים על מה שבפנים משתגע, והיא נכנסת אליהם עמוק לתוך המילים..עמוק כל כך עד שהיא שוקעת ולא מצליחה לשמור על ההבעה או חוסר ההבעה שבחרה לעצמה בבוקר..והקוים של הפנים מתחילים להראות, והשקוף של העיניים מתחיל לטפטף, והואנס החדשות נראות כל כך אומללות מול כל הליכלוך הזה שהיא משילה מעליה לאט לאט. אז היא מתמלאת רחמים עצמיים..ושנייה, ממש שנייה, לפני שהיא מגיעה לשער הירוק הזה שסוגר אותה לימים שלמים, היא מנגבת את העיניים ונושמת עמוק. מזכירה לעצמה את התרגילים של הבוקר- מחייכת חיוך כדי למתוח את הפנים שהתייבשו מהדמעות, ומחזירה את הפנים החתומות שהוחלטו פה אחד שותק. וככה רגע לפני, היא מתארגנת בראש מה להגיד להם היום, ואיזה סוג חיוך למכור..ואם להיות היום אוהבת או להעלם באיזה חור.

והשער מתקרב, ומולה עומד שומר, אז היא נזכרת במסיכות ושולפת אחת ונותנת לו הרגשה נעימה לרגע. אבל כשהגב שלה אליו, הוא לא רואה אותה משתנה..נשאבת למשך עוד דקה אחת אחרונה לתוך תוכה..וכשהדלת הלבנה נפתחת היא סוגרת אותם. את האנשים החולים האלה שאין להם תרופה. היא מחזירה את המסיכה לפנים, ומבטיחה לעצמה, שרק עוד יום אחד..תהיי ילדה טובה.

שקוף למחצה / שירה [23/10/06] א' ר"ח חשוון תשס"ז

נערה שקופה חוצה את הרחוב

מטפטפת כאב דרך העיניים

בקול שומעים איך רועדת מקור

ודרכה אפשר לראות שעכשיו בשמיים

יש שמש שקרנית ולידה ענן שחור

כי גם אלוהים, מסתבר, כבר שבועיים,

שונא להחליט, שונא לבחור

בין אור לחושך, בין יין למים

נערה חצויה משקיפה על הרחוב

מטפטפת דם מלמעלה, צד שמאל

בקול שומעים איך שכחה לאהוב

כי מישהו בפנים לא עזר לה לגדול

ואיך זה בכלל מרגיש כשזה טוב?

כשהשחור בשמיים הופך לכחול

שמים שותים גם בלי אקמול

שלאהבה הזאת אין טעם של חול..

אז היא צועקת בשקט שמשתיק את הקול

מילים שאחר כך קשה לה למחול:

"אל תאהב אותי, שומע?
לבד תמיד היה לי טוב

בלי שאף אחד נוגע

בלי שאף אחד קרוב

ואם המבט הזה קורע

תשלח יד אחת למחוק

ואם אינך יודע

תעשה פרצוף ושתוק."

"אני לא רואה אני שומע

אני לא טועה אני יודע

להקשיב לך כל כך

ולא לראות אותך.."

(דניאל סלומון; עכשיו)