באמונות שלי

לכאוב כאב של מישהו אחר כאילו היה הכאב שלך.

פרולוג

מטרת התרגיל

להבין.

מהלך התרגיל

1. לקחת כאב של מישהו אחר.

2. להכניס טוב טוב לראש,

3. אח"כ ללב

4. להחזיק חזק בדמיון

5. להספיג לתוכי

6. להוציא כאילו היה שלי

7. לצרוח

8. להישבר לגמרי

(*). למצוא מישהו שיחבר מחדש..

שלב I

כשקיבלתי את התרגיל, התחלתי לחשוב. מה היה קורה אם מישהו היה מת לי, נניח אבא. אז קמתי בבוקר ובאמת אבא מת. אבל לא אבא שלי, אבא אחר.

בלוויה שלו, של האבא שמת לי, חשבתי לי מה היה קורה אם נניח הייתי מתעלפת. אולי אז זה היה מראה שקשה לי שם..אז היא התעלפה. מישהי אחרת. ואני עמדתי מולה, וראיתי בעיניים שלי, הריקות והקרועות, איך כל המחשבות שלי הופכות למציאות. איך כל הדמיונות שלי מקבלים ממשיות. אז כבר התחלתי למלמל שאולי כדאי שפשוט אחשוב שמישהו אחר נגמר, ואז אני אגמר לגמרי. או שאולי, הגיע הזמן, להפסיק לחשוב רק על עצמי ועל איך כואב לי, אלא פעם אחת, באמת, לכאוב כאב של מישהו אחר..

שלב II

הבוקר התחיל באיחור, שלא מנע את רצף המחשבות המבוקר שמתחנן שאהיה ילדה טובה רק עוד יום. אז נכנסתי בשער הארור ואחריו בדלת הלבנה ופתאום באו מולי זוג עיניים נוטפות עם רקע אדום מצעַר. ישר פרשתי ידיים לחבק את הדמות שנחלשה מול עיניי, והדמות נפלה אל זרועותיי נטולת כל כח או קיום ממשי כך שבקושי האמנתי למגע שלה. וניסיתי לשאול, תוך חיבוק חזק, מה קרה ששינתה את ציבעה. היא ניסתה למלמל, ברווחים שבין הבכי לנשימה, וניסיתי להרגיע שתסביר לי. עד שבסוף זה יצא. אבא נפטר. ושאלתי אבא של מי, והדמות רק נשברה עוד יותר, עד שאמרה לי את השם והרגשתי סופסוף את הכאב הזה שחיכיתי לו שניות ארוכות. רציתי לצרוח באותו רגע, לכעוס על אלוקים. לכעוס על המחשבות האלה שרצו לי במח אתמול. רציתי גם לבכות, כי ידעתי שזו יכלתי להיות אני..השם הזה שמעורר עכשיו חמלה.אבל גם רציתי לסטור לי ולדפוק את הראש בקיר. איך אינלי בושה לחשוב על הכאבים שלי.

שלב III

כל היום הסתובבנו סביב עצמנו. כל אחת סביב עצמה ואני סביב כולן. כל פעם שבכי של מישהי הצליח לחדור את חומות הלב שלי, פרשתי ידיים לחבק. וזה מה שעשיתי בערך כל היום. חילקתי חיבוקים. כל הדורש, מקבל. וגם שאינו דורש.

היו שאפילו "הזעיקו" אותי..רק בשביל החיבוק הזה. חיבוק שירה..וחיבקתי. וחיבקתי וחיבקתי, כי אם אני לא בוכה אז שאני לפחות אחבק.

רק בסוף, כשאמרו לקרוא תהילים והתגברתי על הקושי לדבר עם אלוקים, התחלתי לבכות. תוך כל הפסוקים האלה שמדברים על אובדן ומוות, על חולשה ובדידות, מצאתי את המפתח לברזים של העיניים. אבל מיד כשסיימתי לקרוא, רצתי לשירותים. התלבטתי אם להקיא או לשטוף פנים. בסוף שטפתי. ידעתי שאי אפשר להסתיר שבכיתי, אבל בכל זאת ניסיתי.

הבכי הזה, היה כמעט טהור. כי בכיתי באמת, אבל לא מהסיבה הנכונה. לא בכיתי כי כאב לי על מה שקרה. להיפך. בכית כי לא הצלחתי לכאוב מספיק.

שלב IV - V

כשעמדנו בלוויה, היה איזה רגע שהעבירו את הגופה לידנו. הגופה היתה מכוסה ומגוללת בתכריכים. כמו טלית גדולה כזאת אני חושבת. והייתי חייבת להסתכל, כדי שאוכל להוריד אח"כ את המבט. ובשנייה וחצי שבהיתי בגופה, ניסיתי לדמיין מי נח בפנים. [מעולם לא ראיתי את האבא שמת לי היום] אז ניסיתי לנווט את הדמיון, כדי להרגיש חזק את הכאב שמשתולל בבת שלו שבוכה כבר שעות ללא הפסקה. ולרגע, רק לרגע, האיש ששכב שם היה אותו האיש שהכין לי ארוחת צהריים כי אני לא אוכלת מספיק בשר. ואז הבטן התחילה להתהפך ואיתה המחשבות התחילו להשתגע. לא רציתי לבכות, רציתי רק לברוח. לרוץ. ידעתי שזה מה שהייתי עושה אם הוא באמת היה האיש שבתכריכים..הייתי רצה רחוק כדי לא להתמודד עם האובדן. כדי לא להתמודד בכלל.

שלב VI

אתה לא פה/שירה  14.6.06 י"ח סיוון תשס"ו

היא סטרה לי בחוזקה
"אתה מגזים!" היא צעקה
ככה זה,
אתה לא פה
אז היא כועסת.
אני מסתכל אז במראה
לבחון את הפנים החדשות
עם היד האדומה
שבוערת מדמעות
האיש הפסיכולוג
אומר שאסור לנו לשפוט
ככה זה,
אתה לא פה,
הכל אחרת.
היא בוכה קצת במטבח
אחר כך קוראת לי.
אני מנגב את הפרצוף הלח
ובא אליה,
[עוד כואב לי].
היא מביטה בי עוד מעט,
ושוב מיללת.
אז אני מתקרב ומחבק,
היא כמו חתולה מתכרבלת.
אני מחייך אליה קצת,
[היא לעולם תרַאה כואבת]
ככה זה,
אתה לא פה,
אז רק אותי היא אוהבת...

היא שולחת את היד
"אמא מצטערת.."
אני מנשק אותה מיד
שלא תרגיש שוב מיותרת
כי עכשיו אתה לא פה,
ועכשיו הכל אחרת.

"A world that sends you reeling
From decimated dreams.
Your misery and hate will kill us all.
So paint it black and take it back,
Let's shout it loud and clear.
Defiant to the end we hear the call"

[welcome to the black parade ; my chemical romance]