באמונות שלי

באמונתי

זוית של תשעים מעלות.

רגל שמאל בקו ישר עם הגב והראש, רגל ימין יציבה וישרה על הקרקע, ידיים פרושות לצדדים כמו כנפיים.

אני עוצמת עיניים ונושמת. שלוש שניות ארוכות, מדמה לנצח. ואז, בדימיון הנקי שלי, אני מדמיינת שאני נופלת. נפילה חופשית וטהורה עמוק אל תוך ההר מתחתי.... בום.

זה מתחיל לכאוב לאט לאט..הקולות..צעקות מלמעלה, מבחוץ, מישהו צורח.בוכה.

אני לא מרגישה כלום, שום דבר חיצוני. לא מרגישה את חיכוך הגוף השבור באבנים הקשות, או את הענפים ששורטים את העור החלק בדרך. יש רק כח אחד שמושך עכשיו..

לפני הרבה שנים, האיש עם התפוח קרא לו כח הכובד. במקרה שלי, זה כח משיכה חזק. משיכה לחופש.

והתאוצה שלי, פיסיקלית* היא ברורה מאוד, אבל דרך העיניים שלי היא קצת שונה..

הזוית היא תשעים מעלות, בין עזיבת המדרון והלב. הסינוס היה ויהיה תמיד אחד- בלתי מעורער וברור. רק כח הכובד..המשיכה הלא ברורה..משתנה בהתאם למצב הרוח.

היום קפיצה, מחר עצירה, וברגע הבא נופלת. רק הבטחה אחת, שהבטחתי לה, מחזיקה אותי באויר- מרחפת.