באמונות שלי

באמונתי 

 (מוקדש לאנשי הבועות למיניהם)

לאט לאט. אוחזת בקצה ומנפחת. נושפת אויר לתוכה ומגדילה אותה, עוד ועוד. עד שנוצרת לה בועה עגולה ויפה, מלאה אויר נקי. טהור. פנימי.

את מחזיקה בה חזק, והולכת איתה כמעט לכל מקום. ואתן נפגשות עם בועות אחרות, עם דמויות אחרות שאוחזות בהן..ולפעמים הן שונות, הבועות. מלאות באויר קצת אחר, או שהגודל שלהן שונה.

ובין כל הדמויות, את מבחינה לעיתים, שיש דמויות אחרות בלי בועות..שבמקום הבועות הן מחזיקות ברזלים.

והדמויות האלה, האחרות, עוברות בין כולם. בין בועה לבועה, לעטוף. ואת בורחת מהן, רק שלא תתפוצץ הבועה שניפחת במסירות. רק שלא תאבד מהאויר, מהטוהר, התמימות. אז את מחבקת אותה, ומתפללת. לוחשת לה, שאת מאמינה לה. שאת כל האויר, מילאת שם בעצמך! שלא יתכן שאת טועה..

וכל יום שעובר, עוד ועוד בועות נעלמות בשמיים, כמו בלונים במצעד חגיגי. מדיי פעם נשמעים גם פיצוצים של בועות שסרבו להשתחרר. אבל את לא מרפה, את אוחזת בבועה שלך בעקשנות והתמדה. שלא להפרד ממנה.

ויום אחד מגיע מישהו, דמות יפה ואיתנה. הוא מתקרב אליך, ומביט בך בחיוך. שולח יד ללטף אותה, את הבועה היפה שלך, ואת, ברגע של שיכרון חושים, נעתרת. והדמות מלטפת אותה מעט, את הבועה המושלמת כל כך שלך, ומעבירה ידיים מחוספסות מאהבה קשה על לחייה. את מחייכת, וכמעט בוטחת בו, עד שהחיספוס שלו מתחכך מדיי בבועה והיא מתנפצת. גם את.

הדמות מתנצלת, ומנסה להסביר, שכך הכי טוב בשבילך! תביני..תפתחי את העיניים, תסתכלי, תרימי ראש לשמיים!

אז את מרימה בעצב. והשמיים האלה, מלאים אויר שנשפך מבועות, מתכסים עננים שמתכווצים לאיטם. את מנסה לאחוז במשהו, אבל אין מה לאחוז, אז את לופטת את ידך. וכמו טיפה אחת של גשם, מענן שהתכווץ, את נופלת למציאות הזאת. נוחתת.

נחיתה/ שירה

פורשת כנפייך בעדנה

נוסקת מהשמיים

נוחתת פתע.

אדמה.

הנה ברזלים עוטפים בועה

שכיסית בה עולמך

הנה עננים סוחטים דמעה

ששכחת בתוך עינך

מקפלת כנפיים בסערה

נוסקת מעצמך

נוחתת בעצב.

אדמה.

[10/12/06]