באמונתי
אחת. שתיים. שלוש. נסיון.
אההההההההההההההההההההה
שומעת?
זה היה אחד הלילות הכי נוראיים שחוויתי בחיי. מה שהופך את זה לנורא כל כך, היא העובדה שאני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד.
אני מצטערת. הנה, את כאן. ואני יודעת שאת כאן, ואת קוראת מה שאני כותבת. אני רוצה שתדעי שאני מצטערת. מצטערת שאין לי מספיק כח..
כל כך רציתי להיות שם בשבילך היום, באמת. אבל נגמרו לי הכוחות!
הייתי כל כך עסוקה בלהוציא אותם, שלא השארתי שום דבר מהם בקופת החיסכון.
תביני אותי, בבקשה.. תאמיני לי כשאני אומרת שפשוט לא יכלתי.
את הכוחות שלא ביזבזתי על שמירה ואחיזה של הלילה האחרון, נתתי לה. אולי זה נשמע כמו סבתא בשלה דייסה, אבל לך פשוט לא נשאר. כשהגיע הערב, ואת פתאום נדמת לי..לא ידעתי מה לעשות. כי הכוחות נגמרו לי עוד קודם, והרגשתי איך המצברים מתנקזים, אבל הבחוץ שלי "קרן". אסור לראות, זוכרת?
קשה לך לקבל את זה. כי את אחרת. את תמיד שם. אני סתם חיקוי עלוב..לא הדבר האמיתי. ונמאס לי להראות מסכנה, או עטופת רחמים..תאמיני לי! אבל מה שעברתי בלילה האחרון..
את הכל בשבילי. ואת יודעת את זה!!! זה מה שאוכל אותי כ"כ..את יודעת שאת הסיבה, ואת ההבטחה. את יודעת שאני אוספת את השברים שלי כמה שאני יכולה בשבילך. בבקשה ממך!! תביני..אם אי פעם הגעתי לאפיסת כוחות, זה היום. כוחות נפשיים, כמובן.
כשראיתי אתכן נופלות לי פתאום, את שתיכן, כשעמדנו שם במקום הקר הזה שהרחיק אותך. התחננתי שתחייכו, שתצאו מזה, כי ידעתי שאינלי דבר לתת לכן.
אם את אמיתית, גם במילים האלה שאת מהדהדת לי בלב, את תסלחי לי. למרות שגם אם לא, אני אבין. אני תמיד מבינה..
א שחר/שירה 3.12.05
עם שחר היום
קיערתי שפתיי
תפרתי קרעים
צבעתי בגדיי
קבעתי טון
שחסר טירדותיי
כי עם שחר היום
נאספו כוחותיי,
לך.
יומוזר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
