באמונות שלי

שלום יקר שלי.

איש יקר וגדול עלי שלי. מלא אמונות אמיתיות ורצונות מפוקסים, מלא אור פנימי צורח (שרק אתן לו לצאת ממך כבר..)

אני מדברת אליך, ימים ולילות, מדמיינת במחשבתי לא אחרת מנשמתך ונמלאת אז כח ואור.

אני מקשיבה לך, בדרכי שלי, מעמיסה מאוצרותיך עוד ועוד על גבי הכפוף ממסע לא פשוט של כאב ואהבה. ואתה מחזיק לי את היד, בלי לדעת או לכוון לכך, ומוביל אותי בין כל השבילים המטורפים האלה שנקראו פעם בשמי.

א-לוהים יודע איך הכנסתי אותך אלי בקלות כזו. א-לוהים יודע איך הפכת נצרך בתוכי.

ותוך כדי ההליכה המפרכת, אני סוטה מהשבילים לא פעם. ואתה תר אחרי, ימים ולילות, קורא-צועק בחצי השם המהתל שלי. לו ידעת את חציו השני, אזי ידעת את מקור הכאב..

אני שבה ונעלמת, תועה ומשתוללת, לרגעים נעמדת לצידך על השביל ורואה את החיוך של הנפש המוארת שאתה. אסור לי לשמוט את ידי ממך, אסור לי להחליט שאני הולכת לאיבוד. לא שוב.

אתה שב ומהדהד בראשי, בליבי, שאינך נרתע מהתנודות החזקות בתוכי. שאינך נרתע מן הרוח המשוגעת שנכנסת בי יום ועוד יום. שאינך נרתע מהשינויים שלי, מחוסר היציבות הטהור בכוונותיו.

ואצלי בראש, תוך הידהודי קולך שאינו נשמע, יש עירבוביא ענקית של פחד וסקרנות. של כאב עצום שכמעט ומתגבר על הרצון לעוף לתוכך. וכשאני חושבת על התוך שלך, שוב עולה בי תוכי שלי, ואני נרתעת מהמחשבה לתת לך לצלול אליו. כמה אפל שם, אתה יודע?? כמה עמוק בור הצער הזה?? כמה קשה להנצל ממנו....?

א-לוהים יודע איך מאסתי מעקירת אחרים מליבי. א-לוהים יודע איך נשבעתי שלא אעקור עצמי מליבם. לא שוב.

אתה דורש שאחליט כעת. בינך לבינך. כי כך או כך או שאפסיד לגמרי או שאברח ברגע שיתחיל להרגיש לי טוב מדיי.

ואם לא אני, אז אתה. ואם לא אתה אז שוב אני.

חג שמח ומואר לכולכם!!