באמונות שלי

באמונתי ובסייעתא דישמיא

ביום שהשמיים נפתחו לגמרי, התחיל החורף שלי. סופסוף. ועם החורף באות הטיפות ועם הטיפות באות נפילות וכשהכל משתלב יחד נוצרת מן תחושה אפורה כזו שסוגרת אותך בבית עם קצת תה והרבה נעלי בית.

אמנם החיוכים שלי הפכו תכופים יותר לאחרונה, וזה דוקא מוזר, בהתחשב בקור המרעיד שכל כך חיכיתי לו כששקעתי עמוק בצער שלי. אז, מרחק ימים ספורים מכאן.

אך לא, אין סיבה לשמוח ב'שמחתי'. על אף שהחיוכים התקופים אמיתיים ברובם, בכל זאת..כמעט כל לילה נגמר בבכי.

עדיין.

למרות שנפתחו השמיים, למרות שהקאתי מתוכי כבר רבות מהסופות..ואולי, אולי זה הצער שאני מפחדת לאבד לגמרי..

בבוקר, כשנגמלתי מהשמיכה והפיג'מה ועברתי למדֵי ב' עמוסי שכבות, יצאתי אל הגשם ואל היום האפור היפה כל כך. אני מודה. פתחתי מטרייה.

אבל המים..הם צעקו אליי..קראו לי שאמהול עצמי בהם, שאתערבב בריקוד המונוטוני ובמקצב המשתגע. אבל מעליי, כמו אֵם דאגנית, חסמה המטרייה את המגע המושך ואת הקירבה המתבקשת. כמעט ושנאתי את עצמי על הנוקשות. אך ההיגיון, לראשונה מזה ימים רבים, גבר על הרגש. הבטחתי וניחמתי את עצמי, שבדרכי הביתה אתרטב עד כלות שיכבותיי, שכן אם אתרטב בדרך לביה"ס, אסתובב יום שלם ברטיבות מאיימת..לא שיכנעתי את עצמי. ובכל זאת פעלתי כנגד התחושה.

בדרך חזרה, בכלל לא ירד גשם. כאילו נסגרו לי השמיים למשך חצי שעה מבוזבזת באויר הקר.

אז הסתפקתי בנשימות עמוקות. נשימות עמוקות למילוי הראות המזוהמות בַנקיון המבהיל שתקף את האויר מחוץ לגוף שלי.

אני חושבת שהעננים לא ספגו את כל הליכלוך שהתרוקן ממני, אחרת היו פולטים קצת רטיבות כדי לשטוף אותו מעליי.

אבל בנתיים, עד שהם ישטפו אם בכלל, לקחתי מגב גבוה וסמרטוט עייף. פרשתי את הסמרטוט על הליכלוך שלי, שייספוג אותו אליו..ישר מתוכי. עם המגב אספתי את שנשפך ממני, במזיד או בשגגה, ואחרי שקיבצתי את הכל הכנסתי גם את זה תחת הסמרטוט המותש.

כך היה היום בו נפתחו השמיים לגמרי. היום בו התחיל החורף שלי. אני משתדלת לטאטא את העלים היבשים שהשאיר הסתיו ולשטוף את צריבת החום של הקיץ..אך לו יכלתי, הייתי קושרת אליי ענן אחד, רק אחד, ושוטפת מעליי בכל רגע את הליכלוך שמצטבר תחת השכבות.

אוהבת גשם, נכון? בטח אוהבת..הרי אין לך מספיק דמעות.

אז מה / שירה

טיפות זולגות מענן

דמעות נושרות בין ריסים

סבוכות גוון שחור חשוך

אובדות בַשטף.

גם אם קר לה,

היא שותקת

מעלימה רעידות

מתעלמת,

אז מה.

אז

עוד ברק קובר בוקר

ועוד רעם במערומיו של עור

אז

עוד ברד מדבר על הרובד

שיש לשלג בגלישה עם האור

בִּגבול

טיפ טיפה וטיפטוף

לדם, דימעה וטינוף

אז מה

אם אמרו לה לצוף.

[ז' טבת תשס"ז 28/12/06]

שעה-01:05

לילה מעניין...