באמונות שלי

באמונתי ובסייעתא דישמיא

הוא עומד לידי. יש ספירה עד שלוש ואני מתחילה לרוץ.

אני רצה מהר, הכי מהר שאפשר. מסתכלת אחורה שוב ושוב, 'רק שלא ישיג אותי, שלא ייגע בי..'

הוא שולח אליי יד, ארוכה כזאת, כמעט משכנעת.

'בואי אלי,

פרפר יפה שלי

אתן לך בית, אתן לך חום

בואי אלי,

ילדה טיפשה שלי

אני אחזק אותך, אעזור לגדול..

אם יהיה לך רע

אני אתן לך למות

בואי חלשה שלי

נכון שקשה כבר

לרוץ?'

זה מתיש אותי..אבל אסור להפסיק לרוץ. הראש מסתובב להביט בו, מתוך הפרנויה המטורפת שלי. קשה לי לנשום.

כשהוא מבחין שאני רחוקה, שלא מצליח להשיג אותי, הוא נעלם לרגע.

'אולי בשירים', הוא אומר.

ומזמזם פארודיה אכזרית על הכלי השבור שאני

'שיר שירה

שילוב של שקר ויראה

את חלשה כמו הפרח

ששמר אותך ערה

צועקת לעולם

שידע אותך שבורה

שלא יאשים אותך שאת

מי שאת

שירה.

אם תתני לי את היד

אחבר אותך. לאט.

את יודעת שאני

כבר יודע מי שאת.'

אחכ הוא חוזר, עם חצים וקשת. משלח גם אותם אלי.. חץ אחרי חץ, [שורה אחרי שורה], בדיוק לחורים ולפצעים.

לא ידעתי, שהוא צלף טוב כל כך. טוב מכל האנשים המכאיבים שפגשתי..

נהגתי לחשוב, שאם ארוץ מהר אצליח לברוח מהדברים שמנפצים אותי. שככל שארוץ ואברח מהר יותר, לא יכאב לי.

פתאום הכל טעות.

לא משנה כמה מהר ארוץ, כמה רחוק אברח. תמיד בסוף, איכשהו, אני זאת שנשברת.

ובסוף הם אומרים לי

שאני סתם פחדנית.

ילדה קטנה ומשוגעת עם פרנויות וטירוף. אז מחזיקים אותי חזק, פעם אחר פעם, 'תשבי בשקט משוגעת! תפסיקי כבר לרוץ!'

דיוק-ן  / שירה

על קַן של ציור

פרשׂת נשמתך

רצית לצייר

שיראו מה אצלך

אז לקחת את ליבך

והנחת למולך

שתוכלי להביט

[רצית לדייק]

ובצבע שחור

מהשיער לראשך

התחלת לקשקש

לשרבט את ליבך

אז סחטת גם דם

שזרם בתוכך

למלא את הלב

שציירת בעצמך

והנה שם,

על יריעת נשמתך

יש לב כמו שלך

[ורצית לדייק]

אך נשארת ריקה

בלי רוחך, בלי דמך

עם לב על נייר

והלב לא דופק

21:12