באמונתי ובעזרתו
טיפשי מצידי.
להרגיש שמשהו במילים שלו מכאיב כל כך, ולא לקלוט שהוא בעצם צייר דמות דיי דומה לי.
כמעט באותו הגובה, בכמעט אותם צבעים. יש מקומות שהוא כיער מעט את הדמות שמשתקפת מולי כל בוקר איום [על אף שאיננה כזאת מציאה] , אך יש שבהם הוסיף עליה קישוטים וצלליות שלא היו שם קודם.
כשראיתי את הציור בפעם הראשונה, שנאתי אותו. שנאתי כמו שלא שנאתי כל כך הרבה זמן.
שנאתי את הציור ואת המילים שעיטרו אותו מסביב ותחמו יפה יפה את האישה המשתוקקת והחירות העיוורת שלה.
כשאני שואלת אותם אם הם מסכימים איתו, הם מתחילים ב"כן" מעורפל ובסוף מגדלים עליו פרחי "אבָל" יפים..כאלו שאומרים, שפה ושם הוא זייף קצת בצבע.."לא דייק". או שפה ושם הוא קצת נשאר בעבר שלי, שלה..הדמות המיוסרת וחסרת המנוחה.
אבל זה לא ממש משנה, כי אחרי שענו לי "כן", כבר הפסקתי להקשיב. אמרתי שמספיק, שזה הכל. כל מה שרציתי לשמוע, לדעת.
אבל אז זה מאוחר מדיי, כי באים ניחומים. ובמקום כמה פרחים, צומח לו גן גדול ויפה..כזה שמסתיר את כל האבנים הקטנות והחרקים המגעילים על האדמה.
הם ממשיכים ואומרים, שהוא לא בסדר. שאני נקייה..כבר לא ככה. שהציור, הוא בכלל לא דומה לי. טוב, אולי רק קצת..
והם מושיטים ידיים כאלה, מכוסות כפפות, כדי ללטף אותי. את הילדה הקטנה והמשוגעת, זו ששברה לאיש הגדול את הלב.
אבל העיניים שלי לא מאמינות לדבר עוד..ואולי זה לא העיניים כמו שזה הלב. אני לא בטוחה שיש לי מספיק דם לכל הדקירות האלה שבאות אלי שוב ושוב..
וזה טיפשי מצידי. כי אני דוקרת לא מעט..דוקרת ונדקרת חזרה.
טיפשי לשנוא את שאינך יכולה לברוח ממנו. לשנוא את הדיוקן העצמי שלך. טיפשי לשקר לעצמך, שאת לא באמת הדמות שציירו שם. טיפשי להאמין ללטיפה עם כפפה אחרי שאמרו לך שאת נקייה.
וזה טיפשי מצידי..כל כך טיפשי.
00:01
אין לי הרבה מה לומר עוד. הייתה לי הרגשה שקצת נבהלתם מהפוסט הקודם..סליחה אם כך.
לילה..